המורים המצחיקים בבית הספר שלי החליטו ששביתה היא לא סיבה מספקת להפסיק ללמד.

מצחיק, כי אני חשבתי שזה בדיוק מה שזה.

אז נקטתי עמדה. ישנתי בבוקר במקום להיגרר אחרי העדר לכיוון היכל הלימודים.

כאילו, מישהו בכלל ציפה שאני אטריח את עצמי עד בית הספר בשביל תיאטרון-תנועה? (שזה מין מקצוע פלצני שלומדים בביה"ס לאומנויות, והוא לא באמת תיאטרון, והוא לא באמת תנועה, והוא כן באמת מיותר.)

אני שונאת רכבות.

אני שונאת נהגי-רכבות. מה זו העבודה הזו בכלל?! מה לעזאזל התפקיד כולל? לא צריך לנווט, כי כבר יש פסים על הרצפה, ולא צריך לזכור את הדרך, או לדעת לאותת כמו שצריך, או לעקוף. הכי הרבה צריך לעצור.

ואפילו אני, שמתחרפנת ברגעים אילו ממש מספר התאוריה המשמים שבידי, יודעת איך עוצרים.

הלוואי והיו דיילים ברכבת. נורא חסרו לי הבוטנים הקטנים שמחלקים חינם בטיסות.

נאלצתי לנסוע היום ברכבת. שמחה וטובת לב מיהרתי אל התחנה, וגיליתי שנותרו לי בדיוק עוד 4 דקות עד בוא הרכבת שנוסעת לכיוון, אממ, מאחר ואין לי כוונה לחשוף את מקום מגוריי (אני ממש מיני סלב, ודי נמאס לי מכל הפרוצות ששולחות לי את תחתוני התחרה שלהן. סתם, לא נמאס לי.) בואו ונגיד שלכיוון ירוחם.

חייכתי לעצמי. בניגוד לכל היום שקדם לרכבת, שהיה איכס איכס איכס (הברזתי מהמקלה, והמנצח שלי תפס אותי, הברזתי משיעור תנ"ך והמחנך תפס אותי, עשיתי בייביסיטר על אחותי ונאלצתי לבשל לה ארוחת צהריים. וגם גיליתי שיש לי קשקשים.) עכשיו הדברים מסתדרים. הרי כולם יודעים שלחכות 4 דקות לרכבת זה מושלם. זה בדיוק פרק הזמן הנדרש כדי להתיישב, לדחוף את האישה הזקנה מספסל ההמתנה, ולהביט בשעון הרכבת פעם-פעמיים, ללא כל חשש לאיחור שיוביל להפסדת הנסיעה, ובלי הצורך המטריד לחכות בחברת כל מיני חיילים חרמנים ופרחות בנות 3. (המקום שורץ בהן. איזו מין אמא נותנת לילדים שלה לחזור לבד ברכבת? זה נורא יקר. שיקחו אוטובוס.)

התיישבתי על הספסל (לזקנה שלום. אולי חוץ מירך או שתיים, אבל כמה כאלו אדם כבר צריך?) והוצאתי מהתיק חוברת סודקו.

צריך לתלות את האדם שחשב לעצמו שכל דבר שכולל בתוכו מספרים והגיון מתמטי יכול להחשב כתחליף לכיף.

מילאתי בערך שלושה מספרים (6, עוד 6 וגם 9 אחד.) ואחר כך התחלתי סתם לשים אותם שם כיד הדמיון הטובה עליי ולפי האינטואציה הנשית שלי, למרות שאני לא באמת אישה.

ככה יצא לי סודקו מאוד ססגוני. יש לי שורה אחת עם חמישה 8. לא אכפת לי, אני לא מפלה בין המספרים השונים. מה זה משנה מי נמצא איפה? העיקר שטוב להם ביחד.

כל זה לקח בדיוק 2 דקות. (ידעתי שאני גאונה! נראה אתכם פותרים סודוקו כל כך מהר.)

דקה נוספת בילתי בספירת כל האנשים שנועלים קרוקס- 41 חוטאים מושפעים חברתית.

דקה נוספת השקעתי בפתיחת בקבוק הנסטי שהיה איתי מבעוד מועד, למרות שטכנית כל הרכבת מלאה במכונות של נסטי.

דקה נוספת בילתי בהוצאת פו הדוב מהמכונה. (יצא לי פו הדוב מחופש לשמש. מכוער כמו הלילה.)

אבל רגע! חשבתי לעצמי. כבר עברו יותר מארבע דקות!

"דינג דינג דונג (הצליל שמשמיעים לפני ההודעות ברכבת.) הרכבת לירוחם תצא עוד דקה ותעצור בתחנות ירוחם, ירוחם דרום, באר ירוחם וירוחמיים."

בסדר, חשבתי לי, אני יכולה לעמוד בדקה.

אבל זו לא הייתה דקה. אחרי כל שתי דקות בערך נשמעה ההודעה שוב-

"דינג דינג דונג הרכבת לירוחם תצא עוד דקה ותעצור בתחנות ירוחם, ירוחם דרום, באר ירוחם וירוחמיים."

הסכמתי להמתין דקה נוספת. אבל השמיעו את ההודעה הזאת עוד 16 פעמיים, עד שהיא התחלפה בזו הבאה:

"נוסעים נכבדים שלום. בשל תקלה במנוע, הרכבת תגיע בעוד 20 דקות. עימכם הסליחה."

זהו? זה כל מה שיש לכם להגיד לי? עימכם הסליחה? ומה אם מיהרתי? מה אם חיי תלויים בנסיעה הזאת? מה אם הכלב שלי יגווע ברעב בגללכם? מה אם הצבע האדום ייעלם מהעולם?

אחרי חצי שעה נוספת של המתנה, הרכבת סוף סוף הגיעה, אבל אני נקמתי את נקמתי.

נכון יש את הפס הצהוב הבולט ההוא ליד השוליים של הרכבת? זה שאסור לעבור? אז אני עברתי אותו. כן כן. שילמדו לא להתעסק איתי.

עליתי לרכבת, רק כדי לגלות שכמה מפתיע- בגלל העיקוב נוצר מצב נורא משעשע:

על כל כיסא אחד הוא בערך 18 נוסעים. חה חה חה. איזה קטע.

למשך שארית הנסיעה הייתי מקופלת בתא המטען כמו נערת הגומי שמעולם לא הייתי ולא התיימרתי להיות, הרגל שלי מגיעה למקומות בהם הטבע לא רצה שתדרוך, מסתבר.

ובסופה של הנסיעה, החצופים עוד מעיזים לומר "תודה שבחרתם ברכבת ישראל." יש לי בכלל ברירה אחרת?

ונעבור לחלק בפוסט בו אני כותבת שאלות שאני לא באמת מצפה לקבל עליהן תשובה:

למה, לכל הרוחות והשדים, הפוסט הזה שחור?

לאן נעלם מונה הכניסות האהוב שלי? (כן, אני זונת כניסות. וגם סתם זונה. אבל זה חלק מהקסם האישי שלי.)

למה כל הפוגים שאני מקבלת הם עם תמונות של פוקימונים מכוערים?