אני מאמינה, באמת ובתמים, שכאשר יהיו לי ילדים המועצה לשלום הילד תיקח אותם ממני ממש ממש מהר עקב הזנחה פושעת. בדיוק כמו שאני מזניחה את הבלוג הזה, חה חה. רק שהבלוג הזה לא יכול להחנק מבליעת עצמים קטנים או לדרדר את עצמו במדרגות. נו טוב. העיקר שעכשיו אני כאן.

יש לי חבר חדש. אל דאגה (לא שדאגתם), לא מדובר חבר בשר ודם, כי אני ממש לא טובה ביצירת קשרים עם בני אנוש (או עם חיות. תשאלו את הפינצ'ר שלי. ואת היונים שחיות בגג שלנו. ואת הג'וק שהיה אתמול במחסן. ואת אח שלי, שלא נכלל בקטגוריית בני האנוש, כמובן.)

אני מדברת על ההמצאה הכי גדולה מאז העטים שאפשר למחוק אותם עם מחק. (איזה גאוניים העטים האלה! הם גם עטים, וגם נמחקים! הם ממש סופר עטים, יש להם תכונות שכל כלי כתיבה מצוי היה חושק בהם. אני ממש מקנאה בעטים הנמחקים. לא במובן המעשי של המילה, כי זה לא כיף להימחק, אלא בייחודיות שלהם, ובפריצת הדרך האצילית שלהם, בצורה בה הם אינם פוחדים להיות שונים! אני באמת חושבת שמגיע להם לקבל פרס נובל. אלו היו שלושים שניות על עטים נמחקים ולמה על האנושות כולה לסגוד להם.)

אני מדברת על מחליק השיער.

הוא לא ממש פן, והוא לא ממש מברשת שיער (טוב, דהה, אין לו בכלל את הזיזים המוזרים האלה שיש למברשות שמשום מה תמיד נתקעים לי בשיער. בעצם לא משום מה. זה בעצם בגלל שהשיער שלי הוא שיח שהתחפש לשיער לכבוד ליל כל הקדושים. איזה חג מדליק. העיקר אנחנו נדפקנו עם פורים, ואני בכלל לא סובלת אוזני המן. אני רוצה ללכת ולזרוק ביצים על הבית של השכנים שלי! בעצם, גם עכשיו אני עושה את זה.)

הוא לא ממש שחור, והוא לא ממש אפור, הוא מין שחור-אפרפר כזה, והוא מציל חיים. ללא ספק.

כהרגלי, בפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי ספקנית.

קודם כל, המכשיר הנ"ל היה מתנה מאמא שלי (ד"א, אני שוב מדברת איתה. הייתי צריכה טרמפ לאנשהוא ועשרים אלף שקל במזומן.) לכן בהחלט ייתכן שהיא משחה אותו ברעל, דאגה לשרוף לו את המעגל החשמלי כך שהוא ישלח זרם עז בכל מי שרק יגע בו, או שהיא פשוט מרחה עליו דבק כדי שאני אאלץ להסתובב לעולמי עולמים עם מחליק שיער שדבוק לי ליד השמאלית, מה שבהחלט יכול להגביל אותי כשזה נוגע לפעולות יום-יומיות כמו לאכול קורנפלקס או להתחבק עם קרנפים.

שנית, נכתב עליו שהוא לא מיועד לילדים, וכולנו הרי יודעים שיש לי את הקורדינאציה, מנת המשכל וההיגיון הבריא של ילדה בת 5, במקרה הטוב. כבר היו מקרים בהם התברר שהתבונה שלי לא עולה על זו של זאטוט בן שנתיים, ואפילו הוא לא ממשיך להתקע באותו החלון 27 פעמים, ברצף. להגנתי ייאמר שהחלון היה שקוף, למרות שגם אני לא יכולה להסביר למה החלטתי ברוב נחישותי להמשיך ולהתקע בו עוד 26 פעמים לאחר הבום הראשון.

ולסיום סיומת, הוא דרש חיבור לחשמל. ונכון לעכשיו, יש לי 9 שקעים בחדר, וכולם מאויישים ע"י מכשירי חשמל רבי מעלה:

המחשב שלי (אני מניחה שזה די ברור, אף אחד לא באמת חשב שאני חוקקת את הפוסט הזה באבן, נכון?)

המדפסת שלי, שאין בה דפים. או דיו. או כל דבר שאמור להיות בה. אבל היא בכל זאת תופסת שקע.

צורב הדיסקים המאוד משוכלל שלי, שעד עכשיו אין לי מושג מה אני עושה איתו ואיך אני עושה איתו, אז כרגע הוא מעמד נהדר לכל חפצי האספנות שלי של בת הים הקטנה.

מנורת הקריאה שלי, כי צריך לקרוא מדי פעם. אמא אומרת שזה טוב להשכלה.

מנורת הלילה שלי, כי... טוב, קצת קשה להסביר למה נערה שמתקרבת אוטוטו לשנתה ה-17 צריכה מנורה של ברבי שפוקחת את העיינים וסוגרת אותן בהתאם למזג האוויר, אבל תאמינו לי שמדובר במוצר הכרחי לכל פרנואידית בעלת סיוטים.

המטען של הפלאפון ה200מם שלי. (Nokia 6288 במידה ותהיתם. וגם במידה שלא תהיתם. העיקר שתדעו שיש לי פלאפון מגניב ביותר.)

מכונה קצת מוזרה אך חיונית שמפריחה בועות סבון בתנועה מעגלית. נראה אתכם מפריחים בתנועות מעגליות.

טלפון, ממנו אני מצותת באופן קבוע לשיחות של כל דיירי הבית. (למרות שמאז שלמדתי דרכו שאני מאומצת החלטתי להיגמל מההרגל המגונה.)

וקומפקט דיסק בצבע אדום. כלומר, הוא היה בצבע חום, אבל החלטתי שאני רוצה אותו חושני יותר, אז צבעתי אותו עם הלק האדום שלי. אולי כבר היה יותר זול לקנות אחד אדום, כי פרוייקט האומנות הקטן הזה גזל ממני 18 בקבוקי לק אדום.

אבל בכל זאת, לא יפה לסרב למתנות (ודודה שלי התחילה לנעוץ במחליק מבטים חומדים, וברור שלא יכולתי להרשות לה לקחת את המתנה שלי) אז לקחתי איתי את המכשיר החדש, וניסיתי לטכס עצה. פתאום נזכרתי בביטוי הזה. אני ממש אוהבת אותו. אולי אני אתחיל להשתמש בו באופן סדיר. גם כשהוא לא שייך לעניין. כן, זה מה שאני אעשה.

נכנסתי לחדרי והסתכלתי סביב בייאוש. על מה אני אמורה בדיוק לוותר? אני צריכה את המחשב, או שאני לא אוכל יותר לשתף את העולם הרחב בחיי המרתקים (הפסד שלכם, כמובן.) המחשב יהיה בודד בלי המדפסת, ואין שום סיכוי שבעולם שהמדפסת תשתין אפילו לכיוון שלי אם אני אקח ממנה את הצורב.

מנורת הקריאה חשובה להשכלה, ככה אמא אומרת. ומנורת הלילה חשובה לשפיותי.

אני לעולם לא אמנע מהפלאפון היקר והאהוב שלי את הטעינה שלו, כמו שאני לעולם לא אמנע מעצמי קרמבואים, ובלי בועות סבון שום חדר לא יכול בכלל להיקרא חדר.

מהטלפון יהיה לי קצת קשה להיפרד. זוכרים שאמרתי לפני כמה שורות שהחלטתי להיגמל מהציתות? טוב, אז שיקרתי. אני מנסה גם להיגמל משקרים. (למרות שבהחלט יכול להיות שאני משקרת גם בקשר לזה.)

ואת הקומפקט דיסק הארור הזה אני בחיים לא מזיזה מהחדר אחרי כל הזמן, היזע והלק האדום שהשקעתי בו.

נאנחתי. כנראה שמנורת הקריאה תעוף. במילא לא אכפת לי בגרוש מאמא שלי והדעות הכל כך לא אופנתיות שלה. (בחייכם, כולם יודעים שחוכמה וידע כללי זה פאסה לחלוטין.)

חיברתי ברעד את המכשיר, וחיכיתי. כלום. מבט מעוצבן בחוברת המיועדת לצרכנים מבהיר לי שאני אמורה לחכות רבע שעה עד שהמכשיר יתחיל לפעול. גרוטאה סוג ד' שיוצרה בסין. אין לי רבע שעה פנויה! אני בן אדם עסוק! אני מעיפה במכשיר מבט מלא ארסיות וטינה, והולכת לשחק בצ'יקן אינווידר 3, כי הרי כבר סיכמנו שאין לי שנייה אחת פנויה ביום.

בדיוק אחרי שאני מסיימת לחסל את ביצת העין הכי גדולה שראיתם מימכם (וכשאני אומרת "לחסל" אני מתכוונת שפרשתי מהמשחק בבושת פנים אחרי שתרנגולת בחצאית בלט כיסחה לי את הצורה.) אני חוזרת ונוגעת במכשיר כדי לבדוק האם הוא חם.

וזו, מתברר, טעות. (מראש אמרתי שההיגיון הבריא שלי בריא בערך כמו ארוחה מקדונלדס.)

אני צווחת קללות שבחיים לא ידעתי שאני יודעת, ומקפצת בצורה שכנראה נתפסת בעיניי השכנים כריקוד אינדיאני עתיק להורדת גשם. (ככה אני הייתי מפרשת את זה, בכל אופן)

היד שלי אדומה. ולבנה. וכחולה. וזה נורא יפה, רק חבל שזה כואב כמו תופת! אני שופכת סבון נוזלי על היד. אחח, זה נעים. אני מורידה את הסבון מהיד- תופת! תופת! אני ממהרת לשפוך עוד סבון, ונרגעת. בשנייה שהסבון יורד, אני מרגישה כאילו חבורה של פילים נכנסו למכונית אדומה וקטנה, התנגשו בעץ, ואז אכלו לי את היד מרוב תיסכול. בקיצור, לא נעים.

אני רצה לאמבטיה, ומגלה שהסבון נגמר. אז אני שופכת שמפו על היד. ואחר כך וזלין. ואחר כך חומר סיכה. (ואני באמת לא רוצה לחשוב למה הוא משמש את בני הבית.) בסופו של דבר אני טובלת את היד במיכל הענקי של ג'ל לשיער של אח שלי, ומשאירה אותה שם לכל הלילה.

בבוקר אני קמה, כמובן, אל תוך שלולית ג'ל ענקית שמכסה את המיטה והרצפה גם יחד.

אבל אז אמא מחליקה לי את השיער, ואז אני נראית יפה, ואז אני אוהבת את המחליק מאוד מאוד. אני אפילו מוכנה לסלוח לו על הכאבים. עד כדי כך אני שטחית.

שיהיה לכולנו לילה חלק, ומי יתן ואני אלמד להשתמש במכשיר הארור בעצמי.

ד"א- לטכס עצה.