איזה קטע, אני חיה. סתם לא התחשק לי לעדכן. אני כמובן יכולה להאשים את המחשב, ולטעון בתקיפות שלא היה לי אינטרנט (טכנולוגיה ארורה וכו') אבל דווקא כן היה לי. העדפתי לעשות איתו דברים אחרים. כמו לצפות בכל מיני סדרות יפניות מוזרות. ראיתי אחת ממש מוזרה על איזה מורה אחד לפיזיקה שיוצא עם התלמידה שלו. טוב נו. כל אחד ומה שעושה לו את זה. להגנתו יאמר שיש לה חזה ממש ענקי.

הגדנ"ע היה מתיש. מתברר (איך לא ידעתי את זה קודם?) שמסגרת צבאית זה ממש לא כוס התה שלי. זה אפילו לא כוס הנסטי שלי. זה פשוט... פשוט לא.

האנשים בצבא לא בדיוק התעניינו במה שיש לי לומר. או בדעות שלי בנוגע לזכויות הפרט והכלל. או בי. היה להם הרבה יותר חשוב לצרוח כל מיני פקודות לא הגיוניות (כמו לרוץ לקצה השני של הבסיס, רק כדי לעמוד בדיוק באותה הצורה בה עמדנו לפני שנייה במקום אחר. הלו? מה הפואנטה?) ולהתלהב מהפסים שיש להם על החולצה. נו באמת. אני יכולה לקנות כאלה יותר יפים בריקושט.

אני פשוט אתחיל מההתחלה. אל הגדנ"ע הגעתי בכוחות עצמי, בנפרד מהכיתה, (ומי שעקב אחרי הפרקים הקודמים בטנלובלה המותחת הלוא היא סיפור חיי יודע למה. טוב נו, אני לא אשאיר גם את מי שלא עקב במתח- היה לי צו ראשון, היאח הידד!) ובכוחות עצמי פרושו שאבא הסיע אותי כל הדרך לשדה בוקר. מבאר שבע. נסיעה של חצי שעה. מה שלא הפריע לו לקטר שעתיים שלמות על פקקים, על מזג האוויר, עליי, על הגמל שקפץ לנו לכביש כמו מטורף, (נו באמת, החיה הזו זזה בקצב של סנטימטר לשעה, באמת לא ראית את זה מגיע?) על הבדואים, עליי, על הגדנ"ע, עליי ועל מחירי הדלק.

איך שהגעתי, השומר בכניסה עשה לי סימנים מוזרים. חשבתי שהוא מנסה להתחיל איתי, אבל מסתבר שהוא בסך הכל ייעץ לי לנוס על נפשי כל עוד אני יכולה.

חייכתי לעברו בביטול (והנפתי את שיערי בחושניות, למקרה שהוא בכל זאת חושק בי.) ונכנסתי לגדנ"ע.

באמת שהגעתי בגישה חיובית, באמת. החלטתי שאם אני אחייך לגדנ"ע, הגדנ"ע יחייך אליי בחזרה. עקבתי אחרי החייל שקיבל את הכבוד המיוחד במינו להוביל אותי אל הפלוגה שלי, והגעתי למגרש חול, שם כיתתי האהובה הייתה מחולקת לשלוש קבוצות.

התרגשתי. לא ראיתי אותם יומיים תמימים, אז נופפתי לעבר א' (השם המלא שמור אצלי, אבל הוא סוד כמוס לפרה ולסוס.) וקראתי "היי כולם!".

זו, מסתבר, הייתה גישה מוטעית

כנראה שהצבא לא מעודד חברותיות, אנושיות או באופן כללי חביבות, כי החייל שהוביל אותי הסתובב עליי עם מבט ארסי מאוד על הפנים, ותהה בקול מה לעזאזל אני חושבת שאני עושה.

החלטתי לשנות את הנושא, והצבעתי לעבר ערימת מזוודות שהייתה מונחת בכניסה. "לשים את המזוודה שלי כאן?" ניסיתי להראות אינטליגנטית.

"לא."

לא אז לא. המשכתי לגרור את המזוודה אחריי בקושי מה, וסוף סוף עצרנו ליד אחת מהקבוצות, שעמדה בצורת ח' מול בחורצי'ק בן 19 שכנראה חשב שהוא בן 200.

"שימי את המזוודה שם." מצביע הבחורצ'יק (שמתברר כמפקד שלי לחמשת הימים הבאים.) על ערימת המזוודות הרחוקה שנמצאת בקצה השני של המגרש. אותה ערימה על פניה חלפתי לפני 5 דקות בערך. זה לא מוצא חן בעייני.

הסתובבתי לחייל וקראתי בכעס: "אמרתי לך שהמזוודות הולכות לשם!" מסתבר שגם את זה לא רואים בעין יפה בצבא.

מסתבר שהחייל הפלוני הוא מפקד הפלוגה שלנו. נהדר.

מסתבר שאני צריכה ללמוד לשלוט על הפה שלי. (ציטוט של המ"פ.)

הוא לא מכיר את מימיקה, כנראה. 16 וחצי שנים של פה חסר כל רסן לא הולכות ברגל. וחמישה ימים לא הולכים לשנות אותי.

המ"פ הולך סוף כל סוף לעשות דברים חשובים יותר (למרות שאין יותר חשוב מללוות אותי, כמובן.) ואני נעמדת בח' עם שאר חבריי לכיתה. אבל המפקד לא מחבב אותי, כנראה.

"כמה יחידות את?"

"הא?"

"כשאת מדברת אליי, את צריכה להגיד 'הקשב המפקד'."

"הקשב המפקד, הא?"

"אל תגידי לי הא! כמה יחידות מתמטיקה את?"

"4." אני אומרת בטינה.

"4 המפקד. אותי לימדו בשלוש יחידות מתמטיקה, שכשעומדים שלושה בצד ימין, ושניים בצד שמאל, את צריך להצטרף לצד שמאל, כדי שהח' תהיה שווה."

מה ח'? מה האיש הזה בכלל רוצה מחיי?

"הא?"

"פלי לעשרים." אני נשבעת שלא הבנתי מה הוא רוצה. באמת ובתמים. זו הסיבה היחידה ששאלתי שוב "הא", כי לרוב אני ילדה טובה, באמת שאני לא מסתבכת בצרות.

"עשרים כפיפות בטן." הוא אומר לאט ובהטעמה, ואני מרגישה מטומטמת, אני מרגישה עוד יותר מטומטמת כשאני אומרת "המפקד, אני צריכה שמישהו יחזיק לי את הרגליים, אני לא יכולה לבד." ואני באמת לא יכולה. ואני נראית כמו צב שהתהפך. אבל אל תדאגו, השתפרתי אחר כך. דיי טבעי, בהתחשב בעובדה שעשיתי בסך הכל 130 כפיפות בטן ביום הראשון. (20 על ה"הא", עוד 60 על זה שלא אמרתי "הקשב המפקד" לפני שדיברתי, עשרים בכל פעם ששכחתי, ושכחתי שלוש, עוד 20 על זה שהשארתי את הכפתור במעיל שלי סגור, מתברר שחייבים לפתוח אחד או שזה מסמל מוות, ועוד 30 על זה שהמכנסיים נפלו ממני. נו באמת, זו לא אשמתי שיש לי מותניים צרות ושהחגורות של הצבא מיוצרות בטיוואן!)

כך תם לו היום הראשון (אחרי שחסתי מכם את התיאור של הארוחות השונות, הריצות חסרות הפואנטה ברחבי הבסיס והקרב על המקלחת.) אבל אחרי היום הראשון, מגיע הערב הראשון.

כל כך חיכיתי לשינה המבורכת, עד שהייתי בטוחה שאני אוכל להרדם אפילו על החול. אז זהו, שלא. היה קר בלילה. מאוד. אני חושבת שגם אילו הייתי במיטה שלי, בחדר שלי, מכוסה בשמיכת פוך היה לי קר. אבל לא הייתי במיטה שלי, בחדר שלי.

הייתי באוהל, שוכבת בתוך השק שינה, אחרי שוויתרתי על הסקביאס (שמיכה צבאית) בעקבות חרקים שחורים ומשונים שניצפו מטיילים עליו. או עליה. סקביאס זה זכר או נקבה? לא יודעת. לא אכפת לי.

נשבעת לכם, נרדמתי בארבע בבוקר. וההשקמה הייתה בחמש.

מיימי לא קמתי כל כך מוקדם. "היי, רואים את הזריחה!" התלהבה ילדה מהאוהל שלי, ולרגע באמת שקלתי ברצינות להוציא את אחד היתדות של האוהל ולהכות אותה עד זוב דם, אבל אז אני בטח אצטרך לפול לעשרים או משהו, אז זה לא שווה את זה.

אנחנו עומדים בתור לארוחת בוקר (בחמש וחצי! אלוהים, איך אפשר בכלל לאכול בחמש וחצי?) ומתברר שיש עיכוב קל (מה קרה? האוכל יצא אכיל בטעות אז צריך להשמיד אותו ולנסות שוב עד לקבלת תוצר רעיל?). המפקד מסביר לנו שאנחנו הולכים לשחק משחק בשם "חמש דקות על". זה נשמע לי חשוד. אני מנסה לחשב לאיזה אזורים בבסיס לוקח להגיע תוך 5 דקות בריצה, אבל מסתבר שלא. מסתבר שיש לכל אחד מאיתנו 5 דקות להגיד מה שהוא רוצה על הגדנ"ע.

"הקשב הפקד, מה שאני רוצה? הכל?" האיש הזה עשה את טעות חייו, והוא אפילו לא מודע לכך. חבל.

בחמש הדקות הקרובות אני מספיקה לדחוס את כל מה שיש לי להגיד בקשר ל(חוסר) יחסה של מסגרת הצבאית אל הפרט, תשומת הלב המוגזמת לפרטים הכי קטנים, ההתעלמות מהאינדבידואליות, והערמת הקשיים בכוונה תוך כדי ניסיון "לחשל." יש לי עוד כמה דברים לומר, אבל המפקד שלי טוען שחמש הדקות נגמרו.

טוב נו, היה נחמד. מה שפחות נחמד זה היחס העוין של המפקד לאחר מכן. בעיה שלו. עוד 4 ימים ואני לא אראה אותו יותר לנצח.

מפאת קוצר הזמן (והרצון.) אני אעצור כאן לבינתיים. בא לי ללכת ולהרוג משפחה בסימס. יום נעים לכולנו.