הממ. מסתבר שיש לי פרו. זה לא כזה מגניב כשלכולם יש.

זה גם לא כזה מגניב כשאין לי מושג איך לעשות תמונת רקע שפוייה.

הגעתי למסקנה שאני מזניחה את הבלוג. הגעתי למסקנה שאם הבלוג הזה היה ילד, אז המועצה לשלום הילד כבר הייתה לוקחת אותו. או שהוא היה מת. אחד מהשניים.

בעוד שבועיים בדיוק יש לי יום הולדת. ואני אהיה בת 17. זה לא אומר, חלילה, שאני אראה כמו נערה בת 17, אבל אני אהיה בת 17 על הנייר. וזה אומר שאני אוכל להוציא רישיון. שזה נורא מגניב, אם מתעלמים מהעובדה שבכלל לא עשיתי תאוריה בינתיים, כי אני עצלנית. וכי תמרורים עושים לי כאב ראש. וכי אני מפחדת לדרוס חתולים. אבל בעיקר בגלל שתמרורים עושים לי כאב ראש.

קשה לי לתפוס את העניין הזה, שעוד מעט ואני אהיה אחראית על החיים שלי. אי אפשר להפקיד בידיי חיים של קקטוס, אז מה פתאום שאני אהיה אחראית על עצמי? אתמול ניסיתי לדמיין את עצמי בתור מבוגרת. ובגלל שנזכרתי שיש לי בלוג, ובגלל שאתם קוראי הנאמנים, אז גם אתם תנסו לדמיין אותי בתור מבוגרת. תדמיינו עכשיו בראש שלכם צליל מגניב שכזה שמסמל קפיצה קדימה בזמן, משהו כמו "ססססקושגוסדד!" והנה, אנחנו בשנת 2020. אני בת 29. אני גרה, אמממ, בדירה. אני משערת. והחיים שלי מתנהלים ככה:

אני קמה בשעה 10 בבוקר. שיט, הייתי אמורה לקום בשבע, אבל שכחתי לכוון שעון מעורר. או שאולי הוא צילצל ולא שמעתי? או שאולי הוא צלצל, ושמעתי, והטחתי אותו בקיר וחזרתי לישון. כן, משום מה האפשרות הזו נראית לי הסבירה ביותר.

אני מנסה לחשב כמה זמן בדיוק ייקח לי להתארגן ולצאת לעבודתי בתור מפנת פחי אשפה, ומגיעה למשהו כמו 49 ימים. כנראה שיש טעות מסוימת בחישוב הזה, אבל הרי ידוע שאני לא יודעת את לוח הכפל. או לחבר שברים.

אני מנסה לעשות סדרי עדיפויות- אם אני אוותר על צחצוח השיניים, יהיה לי מספיק זמן לחפש תחתונים נקיים בערימת הבגדים ששורצת כרגע על המיטה, כי אני לא יודעת לכבס. או לקפל. או לתלות. בגדים, זאת אומרת, כי אנשים אני דווקא יודעת. אוקיי, אז כנראה שגם היום הנשימה שלי תריח כמו גמל מת.

אני רוכנת מעל הרצפה, ומתחילה לחפש בטירוף. זה לא כל כך הולך. אני מוצאת הרבה מאוד בגדים מלוכלכים, אני מוצאת גם את קורות החיים שלי, שכנראה שהייתי צריכה לשלוח לאן שהוא מתי שהוא, אני אפילו מוצאת את האוגר שלי, אבל אין שום תחתון נקי בשטח.

"אין בעיה!" אני אומרת בנימת ה"מרי-פופינס" שלי. "אני פשוט אתפור לי תחתונים מהווילון." אבל אין לי ווילון, כי אני תמיד שוכחת להזכיר לעצמי לקנות. אני מנסה לתפור תחתונים מעלי תאנה שמצאתי ליד המחשב (אל תשאלו אותי. אין לי מושג מאיפה הם באו.) אבל יש שתי בעיות עיקריות-

האחת, אין לי מחט. השנייה, מדובר בעלי תאנה. אין לי מושג איך לחווה זה הצליח.

אה, יש גם עוד בעיה שולית. אני לא יודעת לתפור.

בסופו של דבר אני כורכת בצורה מאוד יצירתית את אחת מהחולצות שלי בצורת חוטיני. זה דומה יותר לממוטה, אבל אני מצליחה להשחיל את הרגליים שלי בפנים.

אני מסתכלת בשעון. שיט, אני חייבת לצאת מהבית עוד 5 דקות. זה לא מספיק להיות אישה דוחה שלא מצחצחת שיניים. צריך לוותר על עוד משהו.

12 דקות לאחר מכן, אני רצה מתנשמת ומתנשפת ויחפה לעבר תחנת האוטבוס. השיער שלי יכול היה לעוף ברוח ברומנטיות, אילולא הוא היה קשר אחד גדול. האוטובוס, כמובן, מאחר, ועד שהוא כבר עוצר אין מקום לנשום מרוב נשים שמנות שמחכות לאוטובוס. אבל מי אני שאדבר? גם אני אישה שמנה שמחכה לאוטובוס. אני עולה על האוטובוס בייאוש, רק כדי לגלות ששכחתי את הארנק בבית. בעצם, לא שכחתי אותו, זכרתי במפורש שאני אמורה לקחת אותו איתי, פשוט לא מצאתי אותו בבוקר.

אני עושה לנהג האוטובוס עיינים, והוא מביט בי בגועל. כנראה שלא היה לי זמן להוציא את הדברים הצהובים הדוחים האלה מהקצה של העין. אני יורדת מהאוטובוס בבושת פנים.

"רגע!" אני אומרת לעצמי בשמחה. "למה שלא אנהג לעבודה?" אה, כי מעולם לא הוצאתי רישיון.

אני מוציאה את הפלאפון מהכיס, אבל קול מכני של מזכירה מטופחת מידע אותי שהשיחות שלי נחסמו מאחר ולא שילמתי את חשבון הפלאפון שלי כבר 8 חודשיים. קטנוניים.

אני תופסת יונה אקראית שעוברת באיזור, ומתכוונת לשלוח מכתב הצלה נואש ובהול לחברה שלי. לוקח לי זמן להיזכר שאין לי חברות. היונה מנקרת אותי בכעס ועפה למקום אחר, אולי ללקוחות יותר רציניים.

אני כותבת לבוס שלי מכתב בבקבוק, שמודיע לו שאני כנראה אאחר היום, והוא שולח לי בקבוק בתשובה שאני מפוטרת.

טוב, דאגה אחת פחות.

אני חוזרת הביתה מובסת, ומגלה שאיבדתי את המפתח, כנראה איפה שאיבדתי את כבודי העצמי.

אני משחזרת את כל הצעדים שלי, ומתחילה שוב לפסוע ברחבי העיר, כאילו שאני משחקת מצא את המטמון. רק שאין מטמון. ארבע שעות לאחר מכן אני זוחלת הביתה, ומנסה להיכנס מהמרפסת. אני שוברת את המעקה וחצי מהאריחים בדרך, אבל בסופו של דבר אני בפנים. האזעקה כמובן לא פועלת, כנראה בגלל שניתקו לי את החשמל.

אני מנסה לחמם מים עם גפרור, כדי להכין לעצמי מנה חמה בטעם נודלס סיני, אבל אני פשוט לא מצליחה. הרצפה מלאה בגפרורים שנדלקו ונכבו אחרי שנייה, וזה נראה כמעט כמו פרקט. רק שזה לא.

אני מחפשת את המצית שלי, ואז נזכרת שבפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה מתחת לספה שלי. אבל כבר אין לי ספה, אני חושבת שמכרתי אותה תמורת שתי נורות חשמל וינשוף. תמיד רציתי ינשוף.

אני מחליטה לאכול את הינשוף. אני מחליטה הכין לי ינשוף ברוטב נורות חשמל. זה הרבה פחות גרוע ממה שזה נשמע. סתם, לא, זה גרוע בדיוק כמו שזה נשמע. 

"ססססקושגוסדד!" וחזרנו לימינו אנו.

אני עדיין מימיקה בת ה-16 ו11 חודשים. אני עדיין נערה מתבגרת נטולת אחריות. (כלומר, אמא ביקשה שאני אוריד כביסה ואנקה את המטבח ואחזיר את אחותי מחוג בלט לפני שלוש שעות בערך, אבל אני מניחה שזו הייתה בסך הכל הצעה. לקחתי לעצמי את הזכות להתעלם.)

מה שכן, יש לי בגרות חורף בתנ"ך. אני רוצה לרצוח את ירמיה, אבל הוא כבר מת. באסה.

אולי כבר עדיף להכין תחתונים מעלים מאשר ללמוד על מוסר בחברה המקראית. אני שונאת את החברה המקראית.

אני חושבת שאני ארד לאכול משהו.

הרבה זמן לא אכלתי.

טוב, חזרתי. אין אוכל טעים בבית, כך שזה בסך הכל לא לקח יותר מדי זמן. רק הירידה המייגעת במדרגות, הכניסה אל המזווה, המבט החטוף, והאכזבה על הפנים.

אני לא יודעת מה קורה לי לאחרונה. אני קמה, ואני רוצה לחזור לישון. אני רוצה להוסיף קצת פלפל לחיים. אבל אני אלרגית לפלפל, אז אני אוסיף פטרוזיליה. אני אודיע לכם איך הלך.

הפוסט הזה נמחק לי. ארור יהיה כל מי שהייתה לו יד, רגל או נעל בדבר.

~

הפרו הזה לא מוצא חן בעייני. למה מתפרסמים לי פוסטים ריקים על דעת עצמם, למה?!