ככה, מישמיש. ככה.

לפני יומיים היה לי שיעור נהיגה ראשון. (כן, נזכרתי שעוד שבוע אני בת 17, ושטכנית יכול להיות לי רישיון, ושאולי כדאי שאני אתחיל לעשות משהו עם עצמי, לעזאזל. ולא, לפתור כל היום סודקו זה לא נחשב לעשות משהו עם עצמי. בייחוד כשאני כל הזמן מרמה. מי האידיוט שאמר שאדם לא יכול לרמות את עצמו?)

הייתי בטוחה שבתור נערה בעלת מצפון רגישה עד דמעות (תודו שזה תיאור מאוד סקסי. הרבה יותר סקסי מ"בהמה שלא שמה זין על הזולת."), יהיה לי נורא קשה לנהוג בגלל האחריות על חייהם של האחרים, הכוח שבידיים, החלקיק שנייה שיכול לגרום לתאונות וכו'. אבל תשכחו מכל השטויות האלה- לנהוג זה כיף!

קודם כל, נהגתי על ג'יפ. מה שאומר שזכיתי לראות את כולם מלמעלה, וזה לא קורה לעיתים קרובות מדי, בכל זאת, מטר שישים.

ודבר שני, אני כישרון טבעי. המורה שלי אמר לי. סתם, הוא לא אמר לי, אבל זה התחבא בין השורות. התחבא ממש ממש טוב, אבל אני בטוחה שזה שם איפה שהוא.

החזקתי את ההגה כמו נהגת מלידה, (חוץ מבכיכר. ובכביש מהיר. ובחנייה.) החלפתי הילוכים כמו שדה משחת, (אבל רק הילוך שני. את השאר לא כל כך הבנתי.) ונהגתי מהר ככל שהרוח לקחה אותי. (עד 40 קמ"ש. יותר מזה מורה הנהיגה שלי לא הרשה לי. מחרבן מסיבות, בתרגום חופשי.)

חשבתי לעצמי שאני ממש תותחית, והכל הולך לי נהדר, בלי טעויות בכלל, עד שהבנתי שגם למורה הנהיגה שלי יש קלאץ', בלם וגז, ושכנראה שאת רוב הנהיגה הוא עשה. אבל עדיין- ישבתי בכיסא הנהג! אני לובשת את המכנסיים בג'יפ הזה.

(כרגע עלתה לי בראש תמונה של מורה הנהיגה שלי בחצאית. מטריד ביותר.)

היה ממש נחמד. מרוב שנהניתי אפילו לא שמתי לב שאנחנו פשוט מסתובבים לאורך אותו הרחוב פעם אחרי פעם אחרי פעם. אני מניחה שהשכנים חשבו שאני מטרידנית פסיכוטית שבאה לגנוב להם את החזיות מחבלי הכביסה, אבל זה לא ממש הפריע לי כי הם אנשים מכוערים, ודעתם של אנשים מכוערים לא נחשבת.

בסופו של השיעור נהגתי לי הביתה שמחה וטובת לב, בלי שמץ של מושג מה אני עושה, כמובן, אבל ברדיו היה שיר נחמד, וזה העיקר.

נכנסתי הביתה שמחה וטובת לב (שוב.), רק מחכה לתשואות שימטירו עליי בני הבית. כן, בטח.

אבא שלי שאל כמה כסף עולה כל שיעור כזה, וכמה כאלו אני מתכוונת לקחת בדיוק. (שניים, אבא. הרי זה כל מה שצריך כדי להיות מוכנה לטסט טיפ-טופ.)

אמא שלי שאלה אם אני אוכל להסיע את אחותי לחוג הבלט שלה במסגרת שיעורי הנהיגה, ואיבדה בי כל עניין כשעניתי בשלילה.

אח שלי שאל איזה סוג היה הג'יפ. חשבתי שאני ממש חכמה כשעניתי לו "ארבע על ארבע" אבל כנראה שהוא חיפש תשובה אחרת, כי הוא תקע בי מבט מאוד לא סימפטי.

אחותי פשוט אמרה שלחצי מהילדים בכיתה שלה (א', כן?) כבר יש רישיון. או שהילדים האלה ממש בוגרים לגילם, או שאחותי שקרנית פתולוגית.

עלתי לחדרי, אחרי שכל טיפת אנרגיה חיובית נעלמה ממני. (תודה, משפחה יקרה ותומכת שלי.) ואז נזכרתי בדבר מאוד מאוד חשוב- שיעורי נהיגה זה טוב ויפה, אבל אני צריכה לעבור תאוריה. נחשו מה? גם כשאין שום טיפה של אנרגיה חיובית, מצב הרוח עדיין יכול להתדרדר! יופי, לרגע כבר נבהלתי.

הא! גילתי איך אפשר לנקד במחשב! זה היה לגמרי בטעות, ואין לי מושג איך מנקדים במציאות (היכולת לנקד אבדה לי אי שם בכיתה א', יחד עם ידיעת התאריך העברי.) אבל אני מרגישה את הכוח באצבעות- גורו ממני, אויבי היורש, מימיקה יכולה לנקד! חַה חַה חַה!

ונחזור לדיכאון שפקד אותי לפני שגיליתי את פלאי הטכנולוגיה- התאוריה.

גאד, כמה שאני שונאת תאוריה!

אני שונאת תמרורים, ואני שונאת חוקי תנועה ואני בייחוד שונאת את המנוע! ביחד עם התמרורים וחוקי התנועה, כמובן.

"מה הבעיה?" אמר לי בערך כל אדם שאני מכירה (וגם ילד מוזר וקופצני אחד שאני כמעט בטוחה שאני לא מכירה.) "תעשי את כל המבחנים בלמד, ואז תדעי הכל!"

הממ. יש לי התקדמות של 2.6% בלמד. (ולא, זה לא מתוך 5) אני כבר יומיים חברה שם, ובינתיים עניתי על 631 שאלות. מתוכן 83 נכונות. אני עדיין מחכה לחלק שבו אני לומדת מהטעויות שלי, אבל אני פשוט מחליפה אותן באחרות- אה, זה לא היה ג'? אז אני אנסה הפעם ב'.

אני מקווה שיהיה בסדר. אבא כבר הודיע שהוא לא מתכוון לממן לי יותר מתאוריה אחת. או יותר מטסט אחד. או יותר מחולצה אחת. טיפוס שפשוט לא מפסיק לתת, אבא שלי.

בינתיים, אני מנסה להבין מה לעזאזל אומר תמרור מס' 22, ובמה לעזאזל הוא שונה מתמרור מס' 23.

אה, חברה שלי עשתה לי גבות היום. זו פעם ראשונה שאני עושה גבות מזה 17 שנה. המראה לא היה מלבב. כל שערת גבה שלי הייתה באורך של ריס.

אבל לפחות עכשיו אין לי גבה מתחת לגבה. זה גורם לי להראות קצת יותר אנושית. אבל רק קצת.

ועוד אה, אני מסרבת עקרונית להתלהב מהעובדה שזה הפוסט הראשון של שנת 2008. אז הנה לכם.

ואה לסיום סיומת, החלטתי לענות על תגובות נבחרות, לפחות בינתיים. זה לא כאילו יש לי משהו יותר טוב לעשות.