נחשו מה?

הפסקתי לכסוס ציפורניים. וגם השגתי שלום עולמי, (אחח, כל כך נדוש.  אין לאנשים שאיפות-בלתי-מושגות אחרות בחיים?) מצאתי חיים על מאדים ונישקתי את אח שלי.

סתם, לא.

אבל באמת הפסקתי לכסוס ציפורניים, כי זה לא לעניין. התובנה נחה עליי כשהתחלתי לדמם מהאמה, אחרי שבטעות נשכתי כנראה חצי מהאצבע שלי. ממש לא מגניב.

בכלל, לאחרונה אני גרסא משופרת של עצמי.(שזו אקסיומה בפני עצמה. איך מישהי שהיא כליל השלמות יכולה בכלל להשתפר?) התחלתי לאכול בריא, החדר שלי, אממ, טוב, אני לא יכולה להגדיר אותו כ"מסודר", אבל לפחות אפשר לזהות עכשיו שמדובר בחדר, ולא במכירת חיסול של אבק וקורי עכביש, ובנוסף לכל- הפסקתי לריב עם אמא שלי. (כן, אני בהחלט צריכה ממנה משהו, אבל היי, רק בגלל שיש לי אינטרס זה לא עושה את המחווה שלי לפחות אצלית.)

הגעתי למסקנה. להיות בן אדם משופר זה חרא של דבר.

נתחיל מהאוכל הבריא. לאף אחד לא מתחשק להמציא אוכל שהוא גם טעים וגם בריא? לא? אין מתנדבים? כאילו, איך אפשר לצפות ממני לאכול עלים ולהנות מזה? או גרנולה, למשל. שזה פשוט תחרות עד כמה חסר טעם מאכל יכול להיות. אה, כן, וגם כמה סיבים תזונתיים וויטמנים שבחיים לא שמעת עליהם (אבל בטוח שיש לך מחסור חמור בהם) אפשר לדחוף בקופסא מסכנה של 100 גרם. יש לי תאוריה שככול שכמות הוויטמנים עולה, ככה הטעם יורד.

גם לא כיף לי כשהחדר שלי מסודר. קודם כל, אמא שלי החלה מצלמת תמונות במצלמת הפלאפון שלה,מעבירה סיורים מודרכים לשכנים המוזרים שלנו, וממלמלת דברים כמו "נס חג מולד" או "אירוע חד פעמי", וזה לא ממש גורם לי להרגיש בנוח. בייחוד כשהיא מרשה להם לקחת מזכרות. אני רוצה את התחתונים שלי בחזרה, יבגני!

אני גם לא מוצאת שום דבר בחדר הזה. כנראה בגלל שבמסגרת הסדר פשוט דחפתי הכל לארון (ואני מתכוונת הכל- בגדים, נעליים, את ספר המתמטיקה שלי, חבילת טמפונים משומשת חלקית, כריך שוקולד וייתכן שגם את כלב הפינצ'ר שלי. לאחרונה לא ראיתי אותו בשום מקום. אה, אופס, נזכרתי, אמא זרקה אותו למכלאה. שוב. טוב, זה מסביר לאן הוא נעלם, אבל מישהו יודע אולי איפה אחותי?) ועכשיו אני פוחדת לפתוח אותו מחשש לחיי, וזה די בעייתי, כי בכל זאת, אני צריכה את הבגדים שלי וזה.

(חה, בינתיים אף אחד בבית הספר לא שם לב שאני באה עם אותה החולצה כבר ארבעה ימים. תמיד טענתי שחבריי לכיתה הם גורילות חסרות כל חוש הבחנה. או שסתם אף אחד לא מתעמק בי. גם זו אופציה.)

הפסקתי לריב עם אמא שלי. כי אני צריכה ממנה כסף. הרבה כסף. וגם היא הבטיחה לקנות לי גיים בוי מחו"ל.

וכן, בשביל הגיים בוי מחו"ל הזה אני נותנת לה, מסתבר, להפטר מהפינצ'ר שלי בלי לומר מילה. תמיד הייתי אשת עקרונות. ("כן אמא, אני מבינה, אני יודעת שלא הייתה לך ברירה. עכשיו, סגרנו על צבע אדום? את יכולה גם כחול, אבל גיים בוי ורוד זה סתם מוזר.")

אוף, שתטוס כבר לחו"ל. אני ממש רוצה את הגיים בוי הזה.

הייתה לי בגרות בתנ"ך אתמול. היו לי גם שתי ידיים אתמול. כרגע יש לי רק את יד שמאל. ימין עדיין מתאוששת. מצבה קשה אך יציב. (אני עדיין מתעוררת לפעמיים בלילות שטופת זיעה, כן, איכס, גועל, ומגלה שהיד שלי פשוט מצטטת מעצמה את ירמיהו הנביא התימהוני, הלוא הוא פרי בטני חטאת נפשי. הייתי כותבת לכם מאיזה ספר ופרק ופסוק זה נלקח, אבל באמא שלכם, סיימתי תנ"ך! אני לא צריכה לדעת את זה יותר! הנה לך, רש"י. סיימתי תנ"ך, בעוד שאתה סתם חז"ל.)

וואו. הפוסט הזה הוא פשוט גיבוב ענקי של כלום. למה אתם בכלל ממשיכים לקרוא כאן?

כתבתי את הבגרות שלי במתמטיקה בעט סגול. מסתבר שמשרד החינוך אוהב לדכא כל טיפת יצירתיות או חוש טעם. (נו באמת, מחברת משבצות ועט שחור? זה כל כך פאסה!)

אז עכשיו אני צריכה לחכות למרץ כדי לראות האם יפסלו את הבגרות שלי או לא. הידד! ומה עושים בינתיים? שרים שירים, מציירים ציורים, ושולחים מכתבי נאצה בעילום שם למשרד החינוך. אני מניחה שאפשר גם להצית את המקום, אבל אין לי כוח ללכת ברגל עד למשרדי משרד החינוך (משרדי משרד החינוך- זה נשמע כל כך מסורבל, בחיי.) ואמא לא רוצה להסיע אותי. היא מילמלה משהו על עבירה פדרלית, אבל אני פשוט חושבת שהיא מחפשת תירוצים. זה כי היא שונאת סגול. ברור לי שזה רק בגלל זה.

הגעתי לעוד מסקנה.

זה ממש מעיק לענות על כל התגובות שלכם. יש אנשים שמשוכנעים שבגלל שאני בן אדם משעשע עד דמעות גם הם צריכים להיות כאלה, ולו בתגובות.

ואז יוצא שיש לי המון המון תגובות לא מצחיקות מאנשים לא מצחיקים שנורא השתדלו דווקא כן להיות מצחיקים, ואין לי כל כך מה להגיב להם.

אבל תמשיכו לנסות. אני מריעה למאמצים שלכם. כמובן, הייתי מריעה הרבה יותר אם לאנשים פה אכן היה חוש הומור, אבל היי, אל תתנו לדעה שלי עליכם לגרום לכם להרגיש לא יוצלחים.

אה, וגם היו שתיים-שלוש תגובות שחיבבתי. (הא, עכשיו לנצח יכרסם בכם הספק "האם היא אהבה את התגובה שלי? או שמא אני אחד מאותם אנשים שהמילה "מלפפון" מצחיקה אותם?")

בכל מקרה, תמשיכו להגיב. כי בכל זאת משעשע אותי לראות איך כל כך הרבה אנשים מנסים לנשוא חן בעייני.

אל דאגה, אני אל חנון ורחום. ויש לי זרוע חזקה ונטויה.

ויש לי גם פינצ'ר. אה, כבר לא.

אבל יהיה לי גיים בוי. אדום.

אה, ד"א, במסגרת ולנטיין הממשמש ובא, אני עובדת על פוסט ארסי במיוחד, הנוגע לכל אותם מאות אלפי מחזרי באשר הם, לאורך 17 האביבים שחגגתי. צפו לתענוג צרוף! או סתם לעוד פוסט נמרח במיוחד, טרם החלטתי.