אמא שלי עדיין נמצאת לה אי שם בחו"ל, עסוקה בלהעמיד פנים שמימיה לא הביאה לאוויר העולם 3 ילדים שזקוקים לה נואשות.

לצורך העניין, החלטנו אנו, בני המשפחה שנותרו עזובים בארץ ישראל הטובה והישנה, לארגן טבלת מטלות יום-יומית.

 וכשאני אומרת "החלטנו", אני מתכוונת כמובן לכך שאחי בן ה-13, שרק לאחרונה חגג בר מצווה, חשב לתומו שאני באמת מתכוונת לשתף פעולה עם התוכנית ארוכת הטווח שלו לגבי ניהול משק הבית. קודם כל שילמד לאיית את המילה "אימנסיפציה".

בכל מקרה, הילדון החביב (שכנראה סובל מעודף זמן חמור ביותר) החליט לגנוב את קלמר הטושים שלי, שמונה כל צבע שתוכלו להעלות על הדעת (כולל צהוב פיקאצ'ו וירוק קיא) ולהכין טבלה צבעונית ומשובבת לב ונפש, המפרטת מה נדרש מכל אחד ואחד מבני הבית במהלך השבועיים הבאים, בהתאם לכישוריו ויכולתיו הפיזיות והשכליות.

כמובן, שהדבר לא עבר לו בשתיקה. מי הוא בכלל שיגע בטושים שלי? הוא כמעט גמר לי את הכחול-זית.

נאלצתי להרביץ בילד תורה. כלומר, סתם להרביץ לו עם נעל הבית של אבא. רדפתי אחריו ברחבי הבית הלוך ושוב, אבל להגנתי ייאמר שבדרך זו טיטאתי חלקים נרחבים מהרצפה עם הג'ינס שלי. (ככה זה כשאת מטר שישים, כל הג'ינסים שלך נגמרים חצי מטר אחרי המקום שבו נגמרת, למעשה, הרגל שלך.)

בסוף הוא הצליח לברוח לחצר, אז נעלתי אותו בחוץ לשעה שעתיים כדי שיחשוב על מה שעשה.

הוא התחיל לצווח שנופלים עליו קאסמים. ממש ילד מעורב פוליטית.

בסוף הייתי חייבת לתת לו להיכנס בין כה וכה, כי השכנים החטטנים שלנו התערבו והתחילו למלמל דברים על התעללות, הזנחה פושעת, ועוד כל מיני מילים מצחיקות שלא היה לי כוח לשמוע, אז פשוט הגפתי את הוילון והעמדתי פנים שהם לא שם. (שיחכו, צוחק מי שצוחק אחרון. בפורים הבא, על גופתי המתה שהם יקבלו מאיתנו משלוח מנות! אם בכלל עוד יש פורים, או שמשרד החינוך החליט לוותר עליו כליל. למען האמת זה באמת חג מיותר. אני שונאת אוזני המן. וילדים קטנים שהתחפשו לדורה/ דורה כלה/ דורה ובוטס/ דורה בראטץ'.)

הוא נכנס, מתנשם ומתנשף (אפשר לחשוב מה הוא כבר עשה שם בחוץ, בסך הכל ישב על הדשא וילל.) והכריז שבתור עונש על מעשיי הנלוזים (כמובן, מאחר והוא ילד אידיוט הוא לא באמת השתמש במילה "נלוזים", שנמצאת מרחק שנות חושך מאוצר המילים שלו, שמצבו הוא בדיאטה תמידית ורק הולך ויורד, אבל הבנתם את הפואנטה.) הוא הולך להוסיף לי אפילו עוד יותר משימות.

ילד מצחיק. באמת נראה לו שהתכוונתי לבצע גם את המשימות המעטות שקיבלתי בהתחלה? חה. פעם הבאה שישתמש בטושים משלו. ושידע איך לצייר טבלאות. ילד עקום. יש לך סרגל ביד, כמה קשה זה כבר יכול להיות? זה לא מדע אטומים. אפילו אני כבר למדתי איך לצייר משולש. וזוויות. אבל אני עדיין מתקשה לצייר את כל האותיות היווניות האלו, אז אני תמיד קוראת לזויות שלי "זוית ABC" מה שיוצר בעיה קלה כשיש יותר מזווית אחת, אבל שיהיה. הלוואי וזו הייתה הבעיה הכי חמורה במבחן המתמטיקה האחרון שלי. (רמז: זו לא הייתה. אני מניחה שהעובדה שלא ידעתי את החומר יכולה להיחשב כבעיה קשה יותר. אבל מצד שני, זה תלוי בעייני המתבונן. העיינים שלי כחולות, ד"א. כחול זית.)

הסתכלתי על הטבלה, הסתכלתי על הקיר שמאחורי אחי הצעיר. (רציתי להסתכל ישירות עליו, אבל הכיעור היה בלתי נסבל ממש.)

לפי התכנון האסטרטגי של אותו ילדון מפוקפק שחולק איתי את מאגר הגנים, הייתי אמורה להיות אחראית על הכנת ארוחות, שטיפת כלים וכביסה.

רמאי מלוכלך! "כביסה" כשלעצמה זה כבר איזה עשרים פעולות, לכבס, לגהץ, לתלות, לקפל, לסדר לפי צבע, וכו'. אז החלטתי שזה לא מוצא חן בעייני.

"אז אני אחליף לך את זה במשהו אחר." מיהר אחי רב התושייה להציע פתרונות שאף אחד לא ממש התעניין בהם. (אני לא רואה כאן בעיה שדורשת התייחסות. אני לא אוהבת כביסה, אני לא עושה כביסה, סוף לסיפור. מה אתה מציע לי החלפות? אני נראית לך איזה ילד מהשכונה שאתה יכול להחליף איתו את האופניים שלך תמורת חמישה פוגים?)

בסוף, אחרי מריבה קצרה שכוללת קאמבאק לא יאומן של נעל הבית של אבא, אנחנו מסכמים שבמקום לעשות כביסה, אני אוציא את הכלב לטיול. לוקח לאחי היקר קצת זמן להיזכר שנפטרנו מהכלב לפני חודש בערך, ועד שהוא כבר מבין את טעותו המרה, הספקתי להסתגר בחדר בעודי קופצת על המיטה מצווחת משהו בסגנון "מי שמדבר הוא הכלב השחור." לפעמים אני באמת לא מבינה את עצמי.

למחרת בבוקר, הוערתי משנת היופי שלי (שכנראה טרם הבינה את מטרתה בעולם הזה, כי לא משנה כמה אני ישנה, האף שלי מסרב לקטון.) ע"י טלטול עז. אח שלי רעב. הוא רוצה ארוחת בוקר. זה בתחום האחריות שלי.

כל אדם שפוי שהיה רואה את המבט הארסי ששילחתי בו על שהעז להפריע למנוחתי היה מאבד את תאבונו לנצח, כנראה, אבל אח שלי פיתח חסינות מיוחדת למצבי הרוח המשתנים שלי לאורך השנים, ובעייני רוחו כנראה נראיתי חייכנית ממש כמו פרח החמנייה, או כל פרח לבבי אחר.

גררתי את עצמי מן המיטה אל המטבח (בסדר הזה. פשוט יצאתי מהחדר ודרדרתי את עצמי במדרגות, ובפעם הבאה שפתחתי את העיינים- קסם! אני במטבח!) והסתכלתי מסביב.

אני יודעת שמחזקים ממני בבית כגאונה שאין כמוה, אבל אפילו במדדים שלי יידרש נס כדי להוציא מן המטבח המשפחתי ארוחה אכילה.

שברתי את הראש שעה כיצד בדיוק אני הופכת קופסאת שימורי שעועית, שתי עוגיות גרנולה וקיסמי שיניים לגורמה, עד שהבנתי שאני מסתכלת על זה בצורה הלא נכונה-

הבן אדם הרעב הוא אח שלי. אין צורך בארוחת גורמה. פשוט דחפתי לו את קופסאת השימורים לתיק. ואפילו לא הבאתי לו פותחן. מה יש, שיפתח כישורים חברתיים. אין דבר שמעודד ילדים להתחבר איתך יותר מאשר השאלה: "סלח לי, יש לך אולי פותחן בשביל קופסת השעועית הזו, אותה אני מתכוון לאכול לארוחת בוקר?" (וכן, אני מודעת לעובדה שכתבתי פעם "קופסאת" ופעם "קופסת". פשוט לא ידעתי איך בדיוק מאייתים את זה, אז העדפתי לצאת שעירה מכל הכיוונים.)

למי שתהה, אני אכלתי אלפחורס בארומה לארוחת בוקר, אחרי שרוקנתי את הכיסים של המכנסיים של אבא- אולי מדי פעם משתלם לעשות כביסה.

המשך היום בבית הספר עבר בנעימים. כל פעם שלא התחשק לי לעשות משהו, פשוט אמרתי שאמא שלי בחו"ל:

לא הכנתי שיעורי בית כי אמא שלי בחו"ל.

אני לא יכולה לבוא לשעת אפס כי אמא שלי בחו"ל.

אין לי כל כוונה להתנדב ביחד עם הכיתה בבית אבות. הרי אמא שלי בחו"ל.

תאמינו או לא, זה בערך עבד. לפחות לא התנדבתי בבית האבות המוזר ההוא. אני לא אוהבת בתי אבות. יש שם ריח של אנשים זקנים. ואנשים זקנים. ומאכלים רכים, לאילו מאיתנו שאין להם שיניים. יאק.

חזרתי הביתה כמעט מאושרת (שזו רמת השמחה הכי גדולה אליה הגעתי אי פעם.) רק כדי לגלות אח ממורמר (אז לא אכלת כל היום, זו סיבה לרטון?), ערימת כלים בגובה מגדל פיזה (ובאותה הפוזה של הכמעט נפילה.) ועלון פרסומת בדואר. בחיי שאני שונאת עלוני פרסומת. אני כל כך מתרגשת כשאני רואה שיש מכתב, בטוחה שחשבו עליי, או שמישהו מת וקיבלתי מלא מלא כסף, ואז אני מגלה שלא, הו לא. פשוט מריה החליטה לפתוח מספרה חדשה ברחוב השקנאי. ויש הנחות לילדים מתחת לגיל 7. אני מניחה שאני יכולה להגיד שאני מתחת לגיל 7, ולקבל הנחה. נראה אותך מריה, נראה אותך מוכיחה שאני בעצם בת 17.

"מימיקה, לא מעניינים אותי כלבים שחורים, הפעם את לא מתחמקת מעבודות הבית!" הרודן הקטן פוקד. כנראה שלגווע ברעב לא מכניס אותו למצב רוח יותר מדי טוב.

ניגשתי בצעד חינני (הרי אני כולי חיננית. גם כשאני הולכת לישון אני ישנה בחינניות. וכשאני עושה פיפי, אני עושה את זה בחינניות. פלא שעוד לא זכיתי בפרס על חינניות.) לכיוון הערימה, והחלטתי שיהיה הרבה יותר יעיל לשבור את הכלים. אז שברתי את הכלים. וככה יצא שלא באמת הייתי צריכה לעשות שום דבר. אמנם אין לנו עכשיו מה לאכול, ואין לנו איך לאכול, אבל העיקר שמימיקה הערמומית התחמקה מכל חובותיה עליי האדמות.

וזהו מוסר ההשכל. שמימיקה ערמומית כמו מעיל פרוות שועל.

נ.ב- לא ראיתי את אחותי כבר שבוע בערך. יכול מאוד להיות שהיא אצל סבא וסבתא. יכול מאוד להיות שהיא לא. מעניין אם אמא תרגיש בחסרונה כשהיא תחזור לה מחר סוף סוף מחו"ל.

נ.ב.ס- (אין לי מושג מה מסמלת הס', אבל נורא התחשק לי להוסיף אותה.) מחר אמא חוזרת עם הגייםבוי שלי. חסר לה שלא. וכן, זוהי נקודת האור היחידה שלי בחיים האומללים הללו.

מספיק טוב, דידקייס? הא? הא?! עזבי אותי. אני רוצה את הכלב שלי בחזרה.

פוסט זה מוקדש לכל הקופים שעושים ניסויים על המוח שלהם. ולכל מי שרוצה להציל את הקופים הלא מעניינים האלה.