וואו. אני ממש יכולה לראות קורי עכביש בכל פינה.

אני לא באמת מחופשת לאוזן המן, אבל זה יכול להיות רעיון ממש קוליבי, לא? האמת שלא. אולי כדאי שאני אפסיק עם הכותרות הכל כך לא שנונות האלה.

אז. פורים. היה כיף. סתם, לא באמת היה כיף. לי אף פעם לא כיף. אני לעולם לא נהנית משום דבר. אפילו לא משוקולד. אני אוכלת אותו וסובלת. ככה זה.

אחותי דווקא נהנתה. היא התחפשה לנסיכת הקרח. או נסיכת השלג. או נסיכת הצמר גפן. או משהו בסגנון. בכל מקרה, הייתה לה שמלה לבנה עם הרבה הרבה מלמלה והרבה הרבה נצנצים, והיה לה גם כתר להשלמת המראה הכללי של ילדה אומללה בכיתה א' שמתחפשת למשהו לא ידוע עם שמלה, העיקר שיש שמלה.

אני התחפשתי לפו הדוב מחופש, כי אני כזאת מקורית ומשעשעת, וכי אין כמו משחקי מילים בשביל תחפושת מנצחת. או שבעצם בילבלתי בין ההגדרה של "תחפושת מנצחת" להגדרה של "תחפושת שאף אחד לא בדיוק מבין מה היא לעזאזל."

קיבלתי הרבה מאוד מבטים מבולבלים ברחוב, אבל אני מקבלת מבטים כאלה גם כשאני לא מתהלכת עם כובע של פו הדוב חובש כובע של שמש, אז קשה לי להחליט האם הייתה זו התחפושת שלי שהיממה את האנשים, או פשוט יופיי הקורן.

ד"א, למי שתהה למה אח שלי התחפש, (למרות שאני דיי בטוחה שאף אחד לא תהה מהסיבה הפשוטה שאפילו לי זה לא ממש הזיז ואני אמורה להיות קרובת דם שלו או משהו, אבל אני עדיין מתפללת לבדיקת הדם שתוכיח שבגלל איזו אחות בשם מריאנה המשפחה שלי קיבלה את התינוק הלא נכון, ואי שם באיים הקאריביים חיי לו עלם חמודות עם שיער גולש ועייני טורקיז העונה לשם אנטוניו, והוא אחי האמיתי.) הוא החליט להתחפש לכלום. אל תבינו אותו לא נכון, זה לא שהוא החזיק שום ועיתון דבר ביד, הוא פשוט התחפש לכלום. כששאלתי אותו אם הוא יותר מדי מגניב בשביל פורים (כן, בטח. מי שישן עם שמיכת דובים לא יכול להיות יותר מדי מגניב בשביל שום דבר.) הוא ענה, בעודו חושב לתומו שהוא שנון, שהחליט להתחפש לילד שלא התחפש.

רואים מי קיבלה את הגנים השנונים במשפחה. וגם את הגנים החכמים. וגם את הגנים היפים. אחותי, נראה לי.

בכל מקרה, נחזור לענייננו (כאילו שאי פעם היה לכם איזה עניין משותף איתי, בעצם.) פורים.

עדיין לא הבנתי למה, בעצם, באתי לבית הספר. כלומר, חילקו פיצות חינם, אבל אני בספק אם אפילו מגש שלם (שזה, בסיכמו של דבר, מה שאכלתי.) של פיצה יכול לפצות על הביזיון.

אני אתחיל באקספוזיציה קצרה על בית הספר שלי- לומדים בו תלמידים מכיתה א' ועד יב'. סוף אקספוזיציה.

והנה הפרשנות האומנותית של האקספוזיצה- בגלל הבדלי הגילאים, רמת הפעילות בחגים למינהם היא בדרך כלל נמוכה. מאוד נמוכה. נמוכה ברמה של תחרות תחפושות שהונחתה ע"י ליצה הליצנית. (האמת שאני עושה לה עוול. אין לי מושג מה השם שלה, אבל אני בהחלט יכולה להבטיח שהיא לא הייתה מצחיקה.)

יכול להיות שהייתי משתתפת אם היו פרסים בתחרות.

יכול להיות שהייתי משתתפת אם אנשים בכלל היו מבינים מה התחפושת שלי.

יכול להיות שהייתי משתתפת אם הייתי נוטשת כל טיפה של כבוד עצמי שנשארה בי. (וזה, למרבה הצער, קורה לעיתים קרובות ממה שאתם מתארים לעצכם.)

אבל באותו יום פורים הידוע לשמצה לא היו פרסים, ולא הבינו למה התחפשתי, ובאורח פלא נשארו לי קצת שאריות כבוד עצמי מליל השכרות שעבר, אז פשוט התהלכתי לי בבית הספר עם מבט אומלל ביותר בעיינים, מחפשת מה לעשות בעודי מאזינה לבדיחות המסכנות שליצה התעקשה לרצוח אחת אחת.

"למה אתה התחפשת? לינשוף? אז מה אתה עושה בחוץ ביום? תחזור בלילה!" משעשע.

יכולתי, כמובן, להיות בחברת הכיתה שלי, אם היא הייתה טורחת להגיע לבית הספר. תמיד ידעתי שאני הילדה הכי טיפשה בכיתה, אבל רק במקרים כאלה מתחוור לי עד כמה. (במקרים כאלה, ובמקרים שכל הכיתה מסיימת מבחן באנטומיה של הציפורן תוך רבע שעה, ורק אני מקבלת 8. ולא, אני לא מתכוונת ל-80 כשאני אומרת 8.)

אז ישבתי לי ממורמרת בכיתה, כשהמחנך שלנו נכנס עם מגשי פיצה וביקש ממני לשמור עליהם לכמה דקות, בזמן שהוא הולך לעשות כל מיני דברים של מחנכים. (כמו מה? לקנות גירים? איש מיותר.) הסתכלתי על הפיצה, הסתכלתי על עצמי (גאד, אני סקסית.), הסתכלתי על המורה להתעמלות שהסתננה לכיתה במטרה לגנוב לנו משלוחי מנות, וידעתי, שאם אי פעם היה זמן מתאים לתפוס מגש פיצה ולרוץ לעבר האופק הרחב, זה עכשיו.

אז תפסתי מגש פיצה, ורצתי לעבר האופק הרחב, בעודי מדלגת מעל גדרות ומוחצת למוות ילדים קטנים שהתחפשו לאינויאשה.

הגעתי לתחנת האוטובוס מתנשמת ומתנשפת, עם מבט ניצחון בעיינים, שנעלם אחרי שהאנשים באוטובוס עליו עליתי הסתכלו עליי כאילו אני שמנה מטורפת שגנבה מגש פיצה שוועד הכיתה הוציא עליו את מירב כספו. הקמצנים האלה אף פעם לא קונים לנו שום דבר חוץ מהמגש הזה, ופירות רגילים בט"ו בשבט, כי יבשים עולים הרבה בתקופה זו של השנה.

שיחנקו. הם בטח רצו גם פיצה. בעיה שלהם שלא הייתה להם התושייה שלי, אומץ הרוח שלי, והאסטרטגיה הצבאית היוצאת מן הכלל שלי. (מי עוד היה חושב על להשתמש במורה להתעמלות כמצנח ולברוח דרך חלון הכיתה?)

ואז למחרת הייתה העדלאידע (איך מאייתים את הקישקוש הזה? זה אמור להיות "עד לא ידע איש את רעהו" או משהו בסגנון, לא?) העירונית. וכמובן שמצאתי את עצמי נגררת לשם בעול כורחי. וכמובן שהיה ממש כיף, אם מתעלמים מהעובדה שלא היה כיף.

היה חם. היה מאוד מאוד חם. אני החלטתי להתחכם ולקחת בקבוק מים, אבל כמובן שאפילו החלטות כל כך תמימות מתגלות כהרות גורל בחייה של הגיבורה הטרגית מימיקה- התיק שלי הוצף במים, ונאלצתי לסחוט אותו בשביל לא למות בצמא. התוצאה הייתה מים בטעם בד. צריך לשווק את זה, אני בטוחה שזה יותר טעים ממים בטעם תפוח. כל דבר יותר טעים ממים בטעם תפוח.

ואז היה עדיין חם, והזעתי כמו איזה חזיר מסריח, והיו לי עיגולי זיעה על כל החולצה, אבל פשוט אמרתי לאנשים שהתחפשתי לעיגולי זיעה.

הגעתי הביתה שלולית, (וואו, רעיון לתחפושת של שנה הבאה! וואו, אני פשוט מתעלה על עצמי מרגע לרגע. כל מה שאני צריכה לעשות זה לצבוע את עצמי בחום ולהדביק על האיברים המוצנעים שלי תולעים. איזה להיט מאילנית.) ופשוט נכנסתי לתוך האמבטיה במטרה ברורה לא לצאת לעולם, אבל לאמא שלי היו תוכניות אחרות. היא כנראה חשדה שאני מנסה להטביע את עצמי באמבטיה או משהו, והחליטה להתערב, בעודה מכבה את האור. עכשיו את נזכרת לגלות אכפתיות? איפה היית כשלא היה לי איך לחזור בארבע בבוקר ממסיבת פורים? איפה היית כשהייתי צריכה למכור את גופי בשביל לקבל חמור שבכלל לא יודע את הדרך הביתה, ככה שנאלצתי להצליף בו עם השיער-רגליים שלי, שגדל פרא מאז הקיץ האחרון, וכעת הופך את פיסות העור החשופות והחלקות שלי לזן בהכחדה?

חשבתי להמשיך ולהתקלח בחושך, אבל אחרי שבטעות חפפתי עם veet, החלטתי שאולי עדיף להפסיק עם העניין. מה גם שהעור שלי הפך לעור ברווז, שזה ביטוי ממש דפוק אם חושבים על זה, כי נראיתי כמו אישה בת 200, ולא כמו ברווז רך ופלומתי.

אז יצאתי מהאמבטיה עם מבט רצחני בעיינים, והרבה פחות שיער על הראש, והלכתי לראות שודדי הקאריביים- סוף העולם, אחרי שהשתמשתי בתעודת הזהות של אמא כדי להזמין אותו ביס וידיאו בוקס ב-19 שקלים שלמים. זה ילמד אותה לא לדאוג לי יותר.

אז עכשיו אני מדוכאת, כי לג'וני דפ יש חברה וכי אני בחיים לא אהיה כוכבת הוליווד. וזהו.

כתבו עליי בעיתון! כתבו עליי בעיתון? אין לי מושג, אין לי מנוי לדברים האלה. (או קשר עם העולם החיצון באופן כללי.)

מי שישפוך אור על העניין (יסרוק, ישלח את הכתבה עם יונת דואר, אתם יודעים, הדרכים הרגילות.) יזכה לקבל פרס סודי! ולא, זה לא קרמבו.