טוב, אז חזרתי. לפני שבוע בערך. ובשל העובדה שלא ממש התחשק לי לכתוב "פוסט חזרה" אי שם בזמן שבו באמת חזרתי, אני עכשיו בדילמה רצינית.

לכתוב על ארה"ב, או לכתוב על סדר פסח? אכן, דילמה קשה. אני חושבת שאני פשוט אכתוב הרבה הרבה משפטים שלא קשורים אחד לשני. כמו בכל פוסט אחר, בעצם.

בארה"ב יש אוטובוסים צהובים. ומוניות צהובות. ושמש צהובה. והרבה הרבה ג'אנק פוד. גאד, אני מתגעגעת לדונאטס בציפוי תות, ולדונאטס בציפוי שוקולד, ולדואנטס בציפוי תות עם ריבה בפנים, ולדונאטס בציפוי שוקולד עם קרם וניל בפנים, ולKFC (ואל תגידו לי שיש גם בארץ. זה לא אותו הדבר. לא אותו הדבר בכלל! KFC אמריקני הוא אמריקאי. וKFC ישראלי הוא לא. אז הנה לכם. תנו לי לחזור ולהגג על אוכל.) ולשוקולד הרשי. ועוד כל מיני דברים ששכחתי. אבל אל דאגה, הם השאירו את חותמם בצורת שלושה קילו עודפים.

בארה"ב גם לא מקובל לצעוק. ולחבק אנשים שהרגע פגשת. ולצעוק לעבר אנשים שכרגע פגשת, בעודך מחבקת אנשים אחרים שהרגע פגשת. כנראה שזה מסוג הלקחים שאת לומדת על בשרך, אחרי שרחוב שלם בניו-יורק פשוט נעצר כדי לבהות בך. ולא, זה לא כי את נראית כמו מיליון דולר. למרות שזה פחות או יותר הסכום שביזבזתי בשמונת הימים בהם שהיתי מעבר לים.

בארה"ב גם לא מקובל לדבר בעברית, מסתבר. אבל יש להם מלא מלא מלא דברים של ג'וני דפ, אז נסלח לאמריקאיים הבורים האלה על כך שהם לא מדברים בשפה הכל כך שימושית ויעילה וגלובלית שלנו.

ולמי שהתעניין (כל אחד ואחד מכם, אל תתביישו, אני יודעת שהחיים שלי מרתקים אתכם למסך המחשב כמו שזבובים נמשכים ל... אממ, מסך המחשב.) קניתי מצלמה של ג'וני דפ, ופוסטר של ג'וני דפ, וספר על ג'וני דפ, ואת הפסקול של סוויני טוד (ספר רצחני ומזמר, היש יותר טוב מזה?) וגם בובה של ג'וני דפ להתכרבל איתה בלילות הקרים. והחמים. והפושרים. העיקר להתכרבל עם ג'וני. וממתקים. אבל לא של ג'וני דפ כי לא היה.

עד כאן ארה"ב.

עכשיו נעבור לנושא המטוסים. אני שונאת אוכל של מטוסים.

וסיימנו את נושא המטוסים. יכול להיות שהיו לי יותר דברים לומר, אילולא העובדה שמתוך בערך 20 שעות טיסה כוללת, הייתי ערה לעשרים דקות.

ובעשרים דקות האלה האוכל היה ממש גרוע, אז רציתי להקיא אותו בשירותים של המטוס, אבל הם הפחידו אותי, כי הם עושים רעש כזה כאילו כל המטוס הולך ליפול ולהתרסק בגלל הפיפי שלך. אני מעדיפה להתאפק מאשר להוות אסון בקנה מידה בינלאומי. אז לא הקאתי במטוס. (לעומת זאת, בארה"ב, צחקתי כל כך חזק עד שנחנקתי והקאתי על עצמי. וזו לא מטאפורה. או דימוי. פשוט הקאתי על עצמי. היה משעשע.)

אה, ובעשרים דקות האלה גם הספקתי לראות את הסרט "אוצר לאומי". ניקולאס קייג' ממש מכוער. בייחוד בהשוואה לג'וני דפ. וכן, כרגע אני משווה כל דבר לג'וני דפ. אפילו את אבא שלי, שלמרות גילו הצעיר (ג'וני גדול ממנו בשנה) הוא קירח לחלוטין. ולג'וני יש רעמת שיער! ממש פלא עולם שמיני. יותר מגניב מהגנים התלויים של בבל.

בעשרים הדקות האלה גם הספקתי (כן, מיומנויות ניצול הזמן שלי מדהימות ממש. אני יכולה להקיף את העולם בשמונים יום. אה, אופס, כבר עשו את זה. ועשו על זה סרט. וכתבו על זה ספר. ועשו מזה מחזמר, עם מייקל לואיס בתור אינדיאני. נו באמת. מייקל לואיס מעפן. לעומת, כמובן, ג'וני דפ, שאינו מעפן, ושבעורקיו זורם דם אינדיאנים אמיתי.) לבקש כוס ספרייט מדיילת אחת. והיא הייתה ממש ממש איטית. אז ביקשתי מדיילת אחרת. ואז שתיהן הגיעו באותו הזמן, והן הסתכלו עליי בצורה מאוד לא נחמדה. הן הסתכלו עליי בצורה עוד פחות  נחמדה (אם יש דבר כזה בכלל) כשאמרתי שאני מעדיפה בעצם מים.

ואז כשלחצתי על כפתור הקריאה לדיילות, התעלמו ממני בהפגנתיות. דיילות מפגרות עם כובעים מפגרים.

ואז היו הרבה כיסי אוויר, וחשבתי שאני עומדת למות, וצרחתי, ובאופן כללי אני מניחה שדי העקתי על הבחור שישב לידי, אבל למי אכפת. הוא מדטרויט. אני אפילו לא יודעת איפה זה. מה שאני כן יודעת שזה לא קנטקי, ושום מדינה אחרת לא שווה כלום.

בסוף לא מתתי.

בשנייה שהמטוס נחת, ויצאתי מהמקום ההוא שכל מי שחזר מחו"ל יוצא (נו, איפה שמחכים אנשים עם בלונים ושלטים.) חיכו לי אלפי אנשים עם בלונים ושלטים. אה, אופס, לא.

אבל ברגע שחזרתי לעיר מולדתי חיכו לי המונים בכניסה לעיר. אה, אופס, לא.

בבית חיכתה לי כל המשפחה עם עוגה ונר. אה, אופס, לא.

בבית אמא אמרה לי "ברוך שובך, בת יקרה." אה, אופס, לא.

אבל העיקר שחסרתי לכולם.

ואז הגיע ליל הסדר. (למה לא מתתי?!)

עד עכשיו אני לא מצליחה להסיר את ריח המשפחה מהעור שלי, והתקלחתי כבר 17 פעמים.

אני לא אוהבת משפחה. אני כן אוהבת לאכול. הסיטואציה הכי גרועה שקיימת היא להיות בחדר אחד עם 120 בני משפחה, וצלחת מצות. מי המציא את המצות הדפוקות האלה בכלל. משה? אם זה הוא, אז מגיע לו שהוא מת על איזה הר. ועוד ביום הולדת שלו. איזה לוזר!

אני לא יודעת מה עם משפחות של אנשים אחרים, אבל המשפחה שלי (מלבד היותה בלתי נסבלת) היא משפחה של כופרים. תמיד. חוץ מבפסח וביום כיפור.

מה שאומר שאנחנו קוראים את כל ההגדה. ושרים את כל השירים. פעמיים. כי חלק מהמשפחה מכיר לחן צ'רקסי או משהו, וחלילה לנו מלהפסיד אותו. וכמובן שאסור לאכול עד שלא מסיימים. שנה שעברה כמעט תלו את בת הדודה מדרגה שלישית שלי על עץ ליד המן, כי היא הריחה מלפפון חמוץ באמצע חד גדיא.

אני החלטתי שבגלל שבמילא אני אלך לגיהנום, לא ממש מעניינת אותי אווירת הקודשה הרגעית שאופפת את בני המשפחה. במבצע מתוחכם, שכלל את אח שלי וזהו, בעצם, הכרחתי אותו לגנוב לי צלחת עם תפוחי אדמה, ולפגוש אותי בחצר.

הוא לא הגיע, המעצבן הקטן. ידעתי שאי אפשר לסמוך עליו! הוא גם לא חזר הביתה מליל הסדר. אבל אין סיבה לדאגה, הוא בטח הלך להתחתן עם תפוחי האדמה שלי. זה לא כאילו דוד יעקב תפס אותו עם צלחת המזון הגנוב ופשט את עורו.

אני הלכתי לאכול מצה-מטוגנת. ולא, אין לזה אותו טעם כמו ללחם מטוגן. יש לזה טעם של קרטון.