וואו, איזה מגניב. אפשר לשים מוסיקה בפוסטים. כיף כיף כיף. הייתי מנעימה את זמנכם בפסקול של "בת הים הקטנה" אבל אין לי כוח, אז פשוט תורידו אותו באופן לא חוקי או משהו. כן, מימיקה מעודדת פשיעה בקרב בני נוער, זקנים וטף. אני גם מעודדת טרופיות. זה זול, זה טעים, וזה נמצא כמעט בכל מכולת שכונתית. (חוץ מהמכולת ליד הבית שלי, שמתעקשת בעקביות למכור רק קולרים, שזה כאילו שדרוג של טרופית- הוסיפו לה פקק. נו באמת. אם הייתי רוצה פקק, הייתי קונה בקבוק. תפסיקי להרוס את קסם הפשטות, מכולת!)

זו הייתה פסקת פתיחה. ועכשיו יבוא גוף החיבור. ובסיומו- הפתעה! סתם, לא, בסיום החיבור יבוא סיום החיבור. ולא, אני לא ניגשת השנה לבגרות בחיבור, אבל משום מה בכל זאת יש לי שיעורי חיבור, אז מצאתי לנכון לחלוק אתכם את אוצר הידע הגלום הזה. הנה, חלקתי. אני בן אדם כל כך נדיב וטוב, שבכלל צריך לעשות איזה חג על שמי. אני אסתפק גם ביום. אם בשביל הנרייטה סולד ייסדו את יום האם, אין שום סיבה שלא יתנו לי גם כן איזה יום. "יום הבת שאף אחד במשפחה לא סובל" או משהו כזה. כן, יש לזה צליל נחמד וקליט. ממש מתגלגל על הלשון.

גיליתי שהשמנתי בארה"ב, שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שלא אכלתי כלום, חוץ מכמה הררי ג'אנק פוד על בסיס יומי.

אז החלטתי לעשות משהו עם עצמי. שזה נהדר, כי להחליט זה הצעד הראשון להודאה בבעיה. או משהו בסגנון. על כל פנים, יצאתי לכבוש את מכון הכושר השוכן בסמוך לבית. ואז התברר לי שצריך לעשות מנוי ולשלם כסף כדי להיכנס לשם. חזרתי הביתה ודרשתי מאבא כמה מאות שקלים. האיש הקטנוני דרש לדעת לטובת איזו מטרה נעלה אני דורשת ממנו סכום בעל 4 ספרות, ואחרי שהוא לא קנה את הסיפור על תרומה לעניים/ הקמת קרקס נודד/ צביעת החדר שלי בצבע זוהר בחושך/ ניתוח אף (אם כי הוא כמעט האמין לזה האחרון, ולקחתי את הדבר כעלבון אישי.) נאלצתי להודות במשמני המעיקים, והצורך העז להיפטר מהם. (וואו, כנראה שהתאהבתי בשורש ד.ר.ש. או שסתם אין לי אוצר מילים.)

לרוע המזל, לסיפור הזה הוא האמין אף פחות, והצחוק המתגלגל שלו הרתיע את אנשי השכונה, שחשבו בטעות שמדובר ברעידת אדמה מושלבת עם צונאמי מושלבת עם הגמר של כוכב נולד 28, ערב טוב ניצנים.

"את? כושר?" כן, אבא. זה בדרך כלל מה שעושים במכון כושר, למרבה הפלא.

חמישה ימים אחר כך, כשהצחוק שלו התחיל לדעוך, שבתי ודרשתי ממנו את הכסף. אבי רב התושייה והרעיונות (במילים אחרות, הקמצן היצירתי) הציע לי מגוון תרגילי קרדיו- לב (ולא, אין לי מושג מה זה, אבל שמעתי את זה די הרבה פעמיים ב"אנטומיה של גריי", אז זה חייב להיות נכון, כי זו סדרה כל כך רצינית ואמינה עד שהיא כמעט דוקומנטרית) שניתן לעשות על השטיח בבית, על קיר חדר האורחים, וגם על המדרגות. ממש כאילו הייתי ילדת כאפות שתתחיל לעשות כפיפות בטן על השטיח האכול (אח שלי היה רעב יום כיפור אחד, והוא החליט ששטיחים מותר ללעוס. יש לו אישור מיוחד מאלוהים לנשנש שטיחים. אבל לא פרסים. זה כבר מותרות)  בסלון, בעוד אחותי הקוף זורקת עליי בוטנים כי אני מסתירה לה את הטלוויזיה. אין סיכוי.

החלטתי לגייס כספים בעצמי, אבל כנראה ששלט הקרטון "עזרו לילדה שמנה במצוקה" לא עורר יותר מדי אמפתיה, כי כל מה שהשגתי בסופו של היום (וואו, מה עשיתי ברחוב יום שלם? אני די בטוחה שהיה לי בית ספר או משהו. טוב נו.) היה ביסלי פלאפל. אכלתי אותו, ואחר כך בכיתי יום שלם על זה שאכלתי אותו, כי הוא בכלל לא היה טעים, ועדיין הייתה עליו מדבקה של "כשר לפסח", וחבל על הקלוריות. אוי חבל חבל חבל על תפוח שנפל, שנפל מראש העץ, שנפל והתפוצץ. אני כתבתי את השיר הזה. ואת הארי פוטר. על מפית בארומה.

על הבמבה נוגט, לעומת זאת, לא בכיתי, פשוט כי לא טעמתי אותה. לטענת אמא- אין את זה במכולת. שזה פשוט שם קוד ל"שכחתי ממך ומהבקשות הכל כך לא מעניינות שלך, ועכשיו אני תולה את האשם באוסם ושאר יצרניות המזון באשר הן. ונראה אותך מוכיחה את זה." או שאולי באמת אין את זה במכולת, כי היא זדונית. העיקר שיש שם סרדינים מיובאים. מי בכלל אוכל סרדינים מקומיים? מי בכלל קונה בצפונבוניות טרופית פקוקה?

אז לא הלכתי למכון הכושר. במקום זה הגבלתי את עצמי לדיאטה חריפה של דוריטוסים ושתייה מתוקה. זה לא עבד, ומצאתי את עצמי מייללת כמו איזו חיה רדיואקטיבית פצועה באוזנה של א', חברתי הטובה משכבר הימים. (השם שלה בכלל מתחיל באות ש', בעצם, אבל א' נשמע הרבה יותר דרמטי.)

כנראה שנגעתי לליבה (או שהיא סתם פחדה ממני) כי התברר שגם לא' יש אי-אילו רעיונות לשמירה על כושר מחוץ לחדר הכושר. וגם רעיונות מקוריים לעיצוב החדר, אבל על זה נספר לכם בפעם אחרת. סתם, אין באמת מה לספר, החדר שלה נחמד כזה. חביב פלוס. יש לה פיות שמסודרות בגרוזיניות-מה מעל כוורת בצבע שמנת, אבל חוץ מזה (וחוץ מהכלב המכוער שלה שמתעקש להתנחל דווקא בחדר שלה דווקא כשגם אני שם) המקום בהחלט שווה מגורים. כשאני לא עסוקה בלטנף אותו בבוץ.

בכל מקרה, הרעיון של א' לא כלל שטיח, שזו כבר נקודה לזכותה, אלא היה הרבה יותר פשטני- אנחנו נצעד. כן, כן, נלך ללא כל מטרה ו/או כיוון מוגדר, ותוך כדי כך נרזה.

זה הדבר הכי גאוני ששמעתי עליו מימיי. צריך לרשום פטנט על זה או משהו. הליכה.

כדי להוכיח לא' את מחויבותי, (וגם כי אבא ציין בפניי שמחירי הדלק עלו ואין לו כוח להסיע אותי) צעדתי לביתה, ששוכן בערך שלוש דקות מהארמון שלי. ייתכן והייתי צריכה לראות בהתנשפות שלי סימן לבאות. כנראה שמי שלא ניחן ביכולת לשרוד הליכה של שתי דקות לא ישרוד הליכה של שעתיים. כנראה.

על כל פנים, אני מקדימה את המאוחר. הגעתי לבניין של א' (מעניין כמה שמות מתחילים באות א'. אורנה, איילה, אירית, אנסטסיה, אנטיוכוס, אמריקה, אוגוסטוסה. טוב, נגמר לי.) כשאני לבושה בחולצה בצבע טורקיז חולני ובהיר במיוחד, וטייטס בצבע בז'. ממש התאמת צבעים של עובדת בבית החולים המקומי, ששכחה איך מבצעים בדיקת דם פשוטה אז פיטרו אותה, ועכשיו היא שרה ערב ערב במועדוני הקריוקי השונים שברחבי העיר, ומחכה שצייד כישרונות יגלה אותה. אולי לקחתי את המחשבה הזו רחוק מדי.

בנוסף למדי האחות שלי, נעלתי נעליים מידה 39. שזה משעשע, כי אני בכלל מידה 38, אבל רק מידה 39 הייתה בהנחה ביום רביעי שעבר, ואבא הוא זה שערך את הקניות. אין צורך להמשיך ולפרט, נכון? אבל אני אמשיך ואפרט, כי מה כבר יש לי בחיים האומללים האלו חוץ מפירוט יתר? אבא שלי ראה את הזוג בהנחה, התעלם באלגנטיות מהעובדה שאני מידה 38, קנה את הנעל, וסינן לעברי- "הרגל שלך במילא עוד תגדל." היגיון נהדר, אבא. אני מציעה שתקנה לי גם חזייה במידה D, על סמך אותו ההיגיון.

אז בשביל לא למעוד כמו יצור מועדני (המצאתי את המילה הזאת? נראה לי שכן.) גרבתי גרביים עבים/עבות, אני אף פעם לא סגורה על המין של הדברים האלה.

לרוע המזל, הגרביים העבות היחידות שהיו בנמצא (כלומר, לא קבורות תחת ערימת הבגדים המלוכלכים הלוא היא החדר שלי בימים אילו) היו גרבים עם פרה. לא, לא ציור של פרה, אלא פשוט בובה בצורת ראש של פרה שמחוברת לקצה הגרב. מלבב ממש. אה, וגם לא עשיתי רגליים.

ובעודי נראית כמו אותה זמרת קריוקי פרתית שלא טרחה לגלח את גפיה, במי אני נתקלת אם לא באחותה הגדולה והזוהרת של א'. אני חייבת לנצל במה זו ולציין שא' לא כל כך אוהבת את הסגידה שאני מפגינה כלפי אחותה. אני חייבת לנצל במה זו ולציין שלא אכפת לי. אחותה של א' היא אייקון אופנה, והיא שנונה, והיא אינטילגנטית, והיא יפהפיה אמיתית. אה, גם א'.

הבושה הייתה גדולה מנשוא. מילמלתי לעברה דבר מה שנשמע כמו "א..נ.. כה.", שלמעשה היה אמור להיות "אני וא' הולכות להליכה", והיא רק חייכה אליי חיוך מרוחק. לעזאזל, עכשיו היא בטח חושבת שאין לי חוש אופנה, ואין לי חברים, והיא שונאת אותי. בטוח שהיא שונאת אותי.

מלאת רחמים עליתי לביתה של א', ששיפרה את מצב רוחי בכך שהתחבאה מתחת לשולחן שלה, ותוך מספר דקות (כלומר, שעה וחצי) היינו מוכנות לצאת לדרך, אחרי שסיימתי להשמיץ איזה ספר מכוער שכתבה קיבוצניקית מכוערת.

את הדרך למטה עשינו במעלית. וזאת למרות העובדה שא' גרה בקומה הראשונה. במעלית נתקלנו בשכן של א', שאם היינו חיים בקומדיה רומנטית היה צריך להיות חתיך ושרמנטי, אבל במציאות היה נפיל רוסי. משום מה לא יכולתי לכבוש את צחוקי, והתחלתי להתפקע במעלית, סוחפת אחרי גם את א' ואת ילד המעלית המסתורי (זה ממש מצריך ספר של ג'ינג'י.) שהתברר שהוא גר בקומה תשיעית. ושהוא גם שכן של א'. לא' יש תאוריה שהתאהבתי בו בסתר. לי יש תאוריה שהוא בכיתה ג' בערך.

יצאנו מהמעלית, ולשמחתי אחותה של א' לא הייתה שם לחזות בגוש המצחקק הלוא הוא אני. אני וא' התחלנו ללכת. הייתי מתארת לכם את ההליכה, אבל חוץ מצעדים ובדיחות שכנראה לא היו מצחיקות אותנו אילו היינו שפויות לא היה שם הרבה.

אה, כן, שכחתי לציין שא' היא כנראה אצנית אולימפית, ושכנראה כמעט מתתי 8 פעמים לאורך הדרך, אבל למי אכפת מהזוטות האלו?

ההליכה הזו שימשה לי השראה לרומן רב המכר שאני הולכת לכתוב. יקראו לו "שלוש שניות ורמזור" ויהיו שם הרבה חתולים. זה מה שיש לי בינתיים, אבל כל אידיוט יכול לראות את הפוטנציאל הגלום. אני כל כך הולכת להיות ביאליק הבאה. אבל כל כך.

הגעתי הביתה שעתיים לאחר מכן, עם רב מכר ביד, ובלי רוח חיים בגוף, רק כדי לטחון ארוחת שישי משפחתית שכללה 17 מנות, פחות או יותר.

לא אכפת לי כלום, מחר אני נרשמת למכון כושר.

סןף פסקה, סוף חיבור, סוף העולם.