מי הזיז את הישראבלוג שלי? טוב, הוא לא באמת שלי, כי אבא שלי לא בנה אותו, כי אבא שלי לא אוהב אותי והוא מעולם לא בנה לי ולו בית עץ אחד. אפילו שאין לנו עץ. אפילו שאין לנו בית. אבל ברצינות, ישראבלוג מה זה מכוער עכשיו.

אני חושבת שכשיהיו לי ילדים אני אבנה להם ארמון עץ, כפיצוי על ילדותי האומללה. ובארמון העץ יהיו משרתים מעץ, וג'וני דפ מעץ, ותפוח עץ מעץ ותפוח אדמה מעץ, ואני לא אתן לילדים שלי לשחק בו בכלל, כי אני זו עם הילדות העשוקה, הרי להם יש אותי בתור אמא, מה שאומר שהחיים שלהם הם פחות או יותר גן עדן עלי האדמות. ואז בעלי יקרא למכבי האש, כי אני אתבצר בארמון העץ שלי ואסרב לרדת, ואז מכבי האש יכרתו את הענף שאני יושבת עליו, ואני אפול על קן צרעות, וכל הפנים שלי יהיו מלאים גבשושיות, ובעלי ירגיש כל כך רע עם עצמו עד שהוא יבנה לי ארמון אמיתי. והילדים שלי ילכו לשחק קלאס או משהו, למי אכפת.

עוד מעט החופש הגדול נגמר. ואז אני אהיה יב'נקית מגניבה. או לפחות יב'ניקית.

אנשים לא כל כך אוהבים שאני מזכירה להם שאנחנו מזדקנים ושעוד מעט כולנו נראה כאילו היינו ממש הרבה זמן באמבטיה, ואז נמות. אנשים מעדיפים לדבר על הפרק האחרון של פוקימון. טוב, שיקרתי, רק אני אוהבת לדבר על זה, אבל באופן כללי אנשים לא משתפים פעולה עם הירהורי הסופניות שלי. וזה חבל, כי הכי כיף להיות דיכאוניים ביחד. הכי כיף להגיד לאנשים- "היי, נחשו מה? בהנחה שלא תחיו עד גיל 170, יותר מעשירית חייכם עברה!"

גם סטטיסטיקות של תאונות דרכים הן תענוג צרוף.

החלטתי שאני פשוט צריכה להתחתן עם האדם שימציא את הגלולה לחיי נצח. זה בטח יהיה יפני אחד. זה תמיד היפנים האלה, עם הכלבים הרובוטים המוזרים שלהם והפחיות שפותחות את עצמן. מי בכלל רוצה כלב רובוטי? כל הכיף זה שיערות כלבים על סוודר הקשמיר החדש שלך ושריטות דקורטיביות על הדלת.

בכל מקרה, יש למישהו יפנים לשדך לי?

אני יודעת איך להגיד 'בוקר טוב' ביפנית, אם זה שווה משהו: אוהיו. אוהיו גוזימאס.

אני יודעת גם להגיד 'רעמים וברקים בליל חורף קר לא נשמעים תמיד אותו הדבר'. סתם, לא באמת, אבל אני יכולה לחרטט משהו שישמע מאוד אמין.

יש לי עבודת הגשה. על המאהב. אין את הספר הזה בשום חנות בערך. אוף, ממש בא לי שיהיה לי מאהב לטיני.

קניתי בירושלים רביעיות "כשרות המאכלים." הסריה (ככה כותבים את זה בכלל? המילה הזו היא מסוג המילים שכולם יודעים איך להגיד אותן, אבל פשוט אין דרך נורמלית לכתוב אותן. בדיוק כמו המילה קצקאוול. או שלא בדיוק כמו המילה הזו.) הכי נחשקת היא כמובן "זהירות מתולעים", שכוללת בתוכה קלפים מרתקים כגון: 'אורז וקטניות יש לשטוח על השולחן ןלבדוק גרגיר גרגיר' וכמובן, פנינים בסגנון 'כל מיני המאכל שדרכם להתליע (איזו מילה מגניבה! להתליע.) אסורים באכילה בטרם נבדקו היטב.' מסתבר שתולעים זה לא כשר. וגם לא טעים.

מי רוצה לשחק איתי? אני מוכנה להחליף את "מאכלי גויים" בתמורה ל"כשרות הבשר."

וואו, פעם הייתי אוספת קלפים של "בובה פראית". איך שנאתי את הטלנובלה הזאת, אבל היא הייתה כל כך פופולארית אי שם בכיתה ד', עד שהייתי חייבת לראות אותה כדי להיות אחת מהחבר'ה. אני זוכרת שהייתה איזו תורת קונספירציה שאחת השחקניות, זו עם הגבות העבותות, יכולה להיות יותר יפה ממילי עם היא תעשה גבות, ובגלל זה בחוזה שלה כתוב שאסור לה לגעת בגבות. אני זוכרת איזה רושם עמוק זה הותיר עליי. החוויה עיצבה את דמותי כיום. סתם, לא באמת, מה שעיצב את דמותי כפי שהיא כיום היה הסרט של בובה פראית שהחלטנו לצלם בכיתה, כמו היינו חבורת מפיקי הוליווד צעירים.

בהיותי הילדה הכי מקובלת בכיתה, עם הצמות הכי יפות והכריכים הכי שווים, כמובן שהוצע לי התפקיד של מילגרוס, אבל אני החלטתי באקט של טוב לב לוותר עליו לטובת התפקיד של אנדריאה הארכיאולוגית, כי אין דבר כזה תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים. ואז זרקו לי את הילקוט מהמרפסת. אני חושבת שהזיכרונות שלי קצת מתערפלים בנקודה הזאת.

המ, אני לא בדיוק מבינה לאן אני חותרת עם הפוסט הזה, האמת.

הו! עכשיו נזכרתי שבגלל שאני מעתיקנית חסרת עמוד שדרה גם לי בא לעשות רשימה של דברים שאני אוהבת:

-פוקימון. בייחוד את סנצ'רו.

-את עצמי.

אה, זהו.

לילה טוב, חשכה ניצחית.