סתם, אני לא סובלת את רם אורן.

היו הייתה פעם ילדה. היה לה גם שם פעם, מזמן, לפני הרבה שנים, אבל אף אחד כבר לא זכר אותו. כולם פשוט קראו לה "הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם כולו." מכיוון שזה היה שם ארוך למדי בשביל ילדה כל כך קצרה, קראו לה בקיצור "הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם."

הכל התחיל בתחילת הסיפור, (כי טיבם של סיפורים להתחיל בהתחלה.) כשהילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם נולדה. אז היא עוד הייתה תינוקת לא שימושית וחסרת תועלת, אבל משום שתינוקות הם בדרך כלל יצורים לא יעילים בעליל, אף אחד לא הקדיש לעניין תשומת לב מיוחדת והתינוקת פשוט שכבה לה בנוחות בעריסה שלה כל היום והשמיעה קולות לא מובנים כאלה של תינוקות. לא שימושי, אבל בהחלט חמוד.

הבעיות החלו כשההורים גילו שהתינוקת שלהם היא כבר למעשה ילדה בת שמונה (איך שהזמן טס!) ושהיא עדיין שוכבת לה (אם כי, יש לציין, לא בנוחות, שכן הידיים והרגליים שלה השתחלו דרך הסורגים והיא למעשה נראתה יותר כמו סוודר אנושי מאשר בן אנוש אנושי.) בעריסה שלה כל היום, משמיעה קולות לא מובנים כאלה של תינוקות.

לא שימושי, ובהחלט מטריד.

     "אילו לפחות הייתה משמיעה דברי טעם!" התלוננה דודה יוכבד, שלמעשה בכלל לא הייתה הדודה של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם, אבל נקראה כך על כל פנים, כי אף אחד לא היה בטוח כיצד ראוי לקרוא לה. (בכל זאת, שם כמו "אישה שאין איש יודע מניין הגיעה ומה מעשיה באמצע חדר השינה של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם כולו" אינו יאה לגברת שעונדת לגופה כל כך הרבה שרשראות פנינים.)

ההורים פשוט משכו בכתפם. (כל אחד בכתפו של האחר, כמובן.)

דודה יוכבד נאנחה. "ידעתי שהייתי צריכה למצוא לי חדר שינה אחר לרבוץ בו ללא כל סיבה נראית לעין." היא גררה את עצמה (שכן, נשים בעלות שמות ישנים כל כך נוטות לגרור עצמן במקום להלך כשאר בני האדם.) לקצהו השני של החדר, הוציאה מארון הספרים ספר אודות צמחיית יוגוסלביה בעתות החורף, והחלה מנסה להרביץ בילדה מעט בינה.

"נ-ט-ו-פ-י-ת." היא קראה בקול מורתי, למרות שבעצם הייתה רקדנית בטן מוסמכת ולא מורה, מדגישה הברה אחר הברה, פולטת אות אחר אות.

     אבל במהרה התברר שלילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם לא הייתה הבנה (ולו הבסיסית ביותר) בתחום הבוטניקה, אוזן לשפות או מנת היגיון בריא. (למעשה, ייתכן וגם היגיון חולה לא היה לה. היא פשוט נולדה ללא כל היגיון. זה קורה, לפעמים. כפי שיש אנשים שנולדים ללא קורקבנים.)

הדודה יוכבד החליטה להפסיק ולנסות להרביץ בינה בילדה, ועברה להרבצות כלליות. ייתכן ובאמת חשבה שהטחת ספר עב כרס בראשה החלול של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם תועיל לה, וייתכן שפשוט נהנתה הנאה חולנית מלהטיח בילדה ספרי עיון בשפות זרות לפי סדר הא'-ב', כך או כך, במהרה לא נותרו עוד ספרים בהישג ידה, והדודה יוכבד החליטה שזהו זמן טוב לשעת התה, למרות שבכלל לא ידעה לקרוא שעון, או לשתות תה.

לאחר שסיימה לשפוך על עצמה שלוש כוסות של תה רותח ומהביל, פנתה שוב אל זוג ההורים המודאגים, שהיו עסוקים עתה בגזיזת ציפורניו של הכלב השכן. (שהיה אף, בצירוף מקרים לא רגיל, כלבו של השכן.)

"ייתכן," אמרה הדודה יוכבד לאט ובהטעמה, למרות שכבר לא היה צורך בכך, "שלילדה יש חוכמת רחוב. אלוהים יודע שחוכמת ספרים אין לה." ואלוהים באמת ידע. הוא הרי ברא אותה ככה, מסתבר.

אבל גם חוכמת רחוב לא הייתה לה. היא לא ידעה לחצות את הכביש (הסתכלה ימינה רק פעם אחת), ולא הצליחה להשיג כוס סוכר מהשכנים הקמצנים, שסירבו מתוך עיקרון, שכן תכננו לבנות תיבה מסוכר, במידה ויגיע המבול והציעו לה סוכרזית במקום.

"אולי היא תוכל להיות מועילה בתור משרתת?" הציע הכלב, והודה לזוג ההורים מקרב לב על הפדיקור, בטרם נעלם לו באופק הרחב, נובח סימפוניה עלומה.

     הרעיון קסם מאוד לדודה יוכבד, שמיהרה להשליך לכיוונה של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם ספוג.

אך בטרם הספיקה הדודה לרחף על כנפי הדימיון בדימיון (כי סביר להניח שבמציאות היא הייתה מרסקת אותן, שכן הייתה כבדת משקל, כבדת לב, כבדת דיבור ובעלת שחמת.) ולבקר בטירת הרצפות המבריקות וארמון החלונות הנוצצים שנוקו ע"י ילדות-משרתות שכל ילדותן ותמימותן ולחייהן הורודות והשמנמנות נלקחו מהן, נשמע רעש מחריש אוזניים, משתיק פיות ומעוור עיניים. הרעש היה מעין הכלאה בין יללתו האחרונה של זאב הנלכד בבריכת כדורים וחריקת נעליים רטובות על משטח עץ לא מהוקצע.

הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם אחזה בספוג, ודומה היה כי הרעש בוקע ממנה.

דודה יוכבד הביטה בילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם, הביטה בספוג, הביטה בירחון השעווה השבועי, והבינה.

"היא... היא צוחקת!" קראה בחלחלה, וחטפה את הספוג מהילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם.

"מה, למען השם, מצחיק כל כך בספוג?" דרשה. אבל כמו שאי אפשר להסביר מדוע האנשים אינם נופלים מכדור הארץ העגול ומרחפים להם בחלל, כך אי אפשר גם להסביר את חוש ההומור של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם. הספוג הצחיק אותה, וסחבת הרצפה שעשעה אותה עד דמעות, ודומה היה כי הסבון מספר לה בדיחות גסות, לא פחות ולא יותר, הרי כולנו יודעים עד כמה סבונים הם סוטים, עמוק בתוך היישות הנוזלית הזו שלהם. סבוני כלים, סמכו עליי, הם הגרועים ביותר. וכך רעיון המשרתת ירד מהפרק כליל.

עיניה של דודה יוכבד איימו לצאת מחוריהן, ועל כן היא הדביקה אותן בנייר דבק, הידוע יותר בכינויו "סלוטייפ".

     "היא חייבת להיות שימושית בצורה זו או אחרת, היא חייבת!" זעקה דודה יוכבד בזעם נבואי, למרות שבעצם הייתה רקדנית בטן כמעט מוסמכת ולא נביאה.

"אני אגלה מה היא יודעת לעשות, או שלא קוראים לי דודה יוכבד." התלהמה, למרות שבאמת לא קראו לה דודה יוכבד.

אולי בגלל זה התברר בסופו של דבר שהילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם לא ידעה לעשות כלום.

היא לא ידעה לשרוק. היא לא ידעה להפריח בועות. היא לא ידעה חשבון פשוט. היא לא ידעה חשבון דיפרנציאלי. היא לא ידעה חשבון אינטגראלי. היא לא ידעה לצייר כבשים. היא לא ידעה להתלבש. היא לא ידעה להלביש. היא לא ידעה לבשל ביצת עין. היא לא ידעה לבשל ביצה מקושקשת. היא לא ידעה לקשקש. היא לא ידעה לסרוג. היא לא ידעה לתפור. היא לא ידעה לארוג. היא לא ידעה להרוג. היא לא ידעה לרקום. היא לא ידעה לאיית. היא לא ידעה להכין זרים מפרחים. היא לא ידעה לעמוד על רגל אחת. היא לא ידעה לנשום. היא לא ידעה למצוא את ההבדלים ב"מצא את ההבדלים". היא לא ידעה למצוא את x. היא לא ידעה לכייס. היא לא ידעה לגרוף עלים. היא לא ידעה לנגן על מפוחית. היא לא ידעה לנגן על אקורדיון. היא לא ידעה לנגן על ממוטות. היא לא ידעה להדליק את הטלוויזיה. היא לא ידעה להעביר ערוץ. היא פשוט לא ידעה.

     "שמעתי שהקרקס הגיע לעיר." העיר הכלב, שהגיח במפתיע דרך החלון. התברר שהוא חזר בשביל טיפול המניקור החודשי שלו. "שמעתי שהם תמיד מוכנים לקחת ילדים שברחו מהבית. אולי הם מוכנים גם לקחת ילדים שלא טובים בשום דבר."

אף אחד לא פיקפק בדבריו, כי זה הרי ידוע שלכלבים יש חוש שמיעה מצוין.

"בקרקס בטוח ימצא לה שימוש." הסכימה הדודה יוכבד, וכולם (לא כולל הכלב, שהעדיף לקצוץ את זנבו במקום) רכבו על סוסי פוני בצבעי הקשת בענן אל עבר הקרקס מלא ההבטחות.

האם אמנם יכול היה הקרקס למצוא שימוש לילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם- זאת לא נדע לעולם. התברר שהיא אלרגית לעור של פילים, וההתעטשויות שלה היו כל כך חזקות עד שכל האקרובטים עפו גבוה באוויר, שמונה סנטימטרים מעל התקן לתעופה אווירית, וכתוצאה מכך אחד מהם נתקע בתורן והפך לדגל החדש (והמצווח) של הקרקס, שניים נוספים נחתו בכלוב ואכלו את האריות למוות, ואילו נערת הגומי לא נמצאה עוד לעולם. יש האומרים שהעיטוש של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם העיף אותה כל הדרך לאלסקה הדרומית, ושעכשיו היא אמא גאה לשלושה דובי קוטב צפוניים וחצי איש שלג.

כך או כך, הליצנים בקרקס זעמו. הם אמנם לא יכלו להפסיק לחייך (חוק כתוב של איגוד הליצנים האוניברסאלי) אבל תנועות ידיהם הביעו בבירור מורת רוח.

ההורים, דודה יוכבד, קבצן אקראי והילדה הכי לא שימושית בעולם גורשו מהקרקס בבושת פנים, בעוד הקופים זורקים לעברם בוטנים שפג תוקפם, כביטוי אחרון של השפלה.

     כאן המקום להתחיל ולסיים את סיפורנו (שהוא בכלל לא הסיפור שלכם, אלא שלי. שלי בלבד.) כי טיבם של סיפורים להסתיים בנקודה מסוימת, לפני שהקורא ימאס בהם כליל, ויעלה את כותביהם על המוקד כעונש.

אתם בוודאי סבורים שמאחר והסיפור הזה התחיל במילים "היו הייתה פעם" לא מן הנמנע שהוא יסתיים בצורה טובה.

הרי מאוד ייתכן ששר הספורט המציא ענף חדש של העפת אקרובטים באוויר ע"י התעטשות בלבד, ובכך הפך את הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם לזוכת מדלית זהב, והמטיר עליה שבחים, וכבוד, וששון ויקר, ושלח אותה לייצג את המדינה באולימפיאדה.

ואולי גם דיי הגיוני שאיזה אומן תמהוני ומתבודד, בעל שם עם שמונה הברות וללא אותיות ניקוד בכלל, גילה כי צחוקה המתכתי ומעורר הפלצות של הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם כולו משמש עבורו השראה, ועל כן הוא מיד הזמין אותה לביתו שבאלפים על תקן "המוזה התורנית" והרעיף עליה חום ואהבה ויצרים מיניים ושוקולדים שוויצרים, והם חיו ביחד בעושר ועושר, ואז ציירו את המונה ליזה או את מגדל אייפל או משהו בסגנון.

אבל לרוע מזלה של הילדה הכי לא שימושית בעולם, היא נולדה לסיפור הלא נכון. כולם הרי יודעים שסיפורים הנכתבים בשתיים בלילה ע"י נערות מתבגרות ממורמרות וחסרות עתיד לעולם אינם מסתיימים בטוב.

     הילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם מתה משפעת העופות, והאיברים שלה היו כל כך ציפוריים, עד שלא ניתן היה לתרום אותם.

כך יצא שהילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם הייתה לא שימושית וחסרת תועלת במותה לא פחות מאשר הייתה בחייה.

על המצבה שלה נכתב "הילדה הכי לא שימ", כי לא היה מקום לכיתוב ארוך מזה, ואף אחד לא הספיד אותה, כי לאף אחד לא היה מה להגיד עליה.

ההורים בכו. (כל אחד על כתפו שלו, כמובן) ודודה מרים (דודה יוכבד מצאה לה חדר אחר במשפחה אחרת לשהות בו ללא אמתלה או מעש.) מלמלה משהו על מזג האוויר, שגם עליו לא היה מה לומר, שכן הוא לא היה חם ולא היה קר, והחזאים שיקרו, כהרגלם. "אני גם רוצה שרשראות פנינים." קראה לבסוף בזעף, ובכך חתמה את ההלוויה.

ההורים האבלים הלכו ופתחו מכון יופי על שמה של דודה יוכבד (אליה התגעגעו עד מאוד) ודודה מרים הלכה אל מצולות האוקיינוס לשלות לה כמה פנינים, והכלב זכה בפרס "הכלב המטופח ביותר עלי האדמות", וכולם חיו. חוץ מהילדה הכי לא שימושית והכי חסרת תועלת בעולם. היא, כאמור, מתה.

     והנה מוסר ההשכל (כי לכל הסיפורים יש מוסר השכל. תמיד. לסיפורים נהדרים במיוחד יש אפילו עשרים ושבעה מוסרי השכל, שזה בכלל נהדר(:

אם תהיו לא שימושים וחסרי תועלת ובאופן כללי נטל על החברה- אתם תמותו.

או לפחות כך אמר לי רובין הוד.