אמא שלי שואבת אי-איזו הנאה חולנית מלשקר לי.

זה התחיל בקטן, השקרים הרגלים: "כן, היום יום חמישי", "כמובן שאני האמא הביולוגית שלך" ו "לא, החולצה הלבנה והאהובה עלייך לא תהרס אם אני אכבס אותה ביחד עם החוטיני האדום של אבא."

אחר כך זה פשוט התחיל להחריף בהדרגתיות- "את יכולה ללכת להתקלח יש מים חמים. יש מים רותחים. הדלקתי את הדוד לחמש שעות.", "הכנתי את הארוחה האהובה עלייך." ואפילו "אני אוהבת אותך לא משנה מה."

אבל כל השיאים נשברו ביום שישי שעבר שעבר- ה-11 לראשון, (שזה, אגב, התאריך שבו התכוונתי לפרסם את הפוסט הזה, אבל החלטתי לצאת למסע גילוי עצמי במקום. גיליתי שיש לי שערות בבית השחי, ושבאופן כללי אני בן אדם סוציומת.) התאריך בו חגגתי ברוב הוד והדר את יום הולדתי ה-17. וכשאני אומרת ברוב הוד והדר אני מתכוונת לכך שהדר, הבת דודה המוזרה של השכנה הממושקפת שלי הכינה לי עוגת תפוזים ליומולדת, ובזה זה הסתכם. למרות שבכלל קוראים לה לוצינה. או משהו אחר שמתחיל בל', לא סגורה על זה, המידע פשוט לא נראה לי חשוב מספיק כדי להתאכלס במלון היוקרתי הלוא הוא המוח שלי, בניגוד לתקבולות הנרדפות בשירה המקראית. הן תמיד חשובות. דבר לא חשוב מלבדן.

ונחזור לענייננו (בהנחה שהיה לכם איזה שהוא עניין איתי. אם לא- צרו קשר. חלילה לי לדבר בלשון רבים לשווא.) ביום שישי שעבר שעבר חגגתי 17 אביבים, למרות שנולדתי בחורף, והשמחה הייתה מעטה מאוד.

נתחיל מהעובדה שאיחרתי לבית הספר בשלוש שעות. דווקא קמתי בשבע בבוקר, אבל מאחר וראיתי שעוד אין בלונים מחוץ לחדר, ארוחת בוקר במיטה ומסוק מעבר לחלון, הסקתי את המסקנה המתבקשת- המשפחה היקרה שלי עוד לא סיימה להתארגן. אני אתן להם עוד קצת זמן. בימי ההולדת שלי אני הופכת לבן אדם נדיב להחריד. סתם, לא, גם בימי הולדת אני פשוט חרא מהלך.

בשעה עשר בבוקר החלטתי לבסוף לצאת מהמיטה, להודות לכולם על הטרחה הרבה שהם משקיעים (פאקינג 3 שעות!) אך לציין ש"העיקר הכוונה" (בלי להתכוון לזה, כמובן. עם כל הכבוד לכוונה, אני רוצה מכונית ליום ההולדת, בבקשה. עם כוונות לא מגיעים רחוק. בעצם, גם בלי רישיון לא מגיעים רחוק.)

ירדתי במדרגות, וגיליתי בית ריק. ממש כמו ב"הקיץ של אביה", רק שלה היו ממתקים. ואת אמא שלה. וקרחת. אז רגע, מה פה בעצם דומה לקיץ של אביה? וואו, בראש האנלוגיה הזו נראתה לי ממש מתוחכמת ועתירת פרסים. או עתירת קלוריות. אני תמיד מתבלבלת בין השניים. כמו שפעם אחת התבלבלתי בין אחותי ובין ילדה אחרת, והחזרתי את חמוטל אהרוני לבית שלנו. דווקא ילדה חמודה. היא לא נושכת, לא כמו אחותי הבהמה.

לקחתי את הילקוט (כן, אני בכיתה יא' ויש לי ילקוט. ומי שילעג לי לא ידע לעולם איזה ציור יש לי עליו, לעולם! טוב, בסדר, אל תלחצו עליי, זו ברבי הפיה בממלכת הפוקימונים. תודו שלא ראיתם את זה מגיע. ושוב, אם קורא פה רק בן אדם אחד- סליחה על לשון הרבים. אני פשוט נורא אוהבת לחשוב שאת הבלוג הזה מציפים אלפי קוראים מדי יום ביומו. וכן, שמתי לב למד הקטן הזה למטה, אני פשוט מעמידה פנים שזה סופר את מספר החרקים שמסתובבים כרגע בחדר שלי. הידעת? יש יותר חרקים מבני אדם. הידעת? כנראה שבבית שלך מסתובבים יותר מחצי מיליון חרקים. הידעת? המחשבה הזו מטרידה אותי כבר די הרבה זמן ולא היה לי עם מי לדבר על זה, אז פשוט ישבתי בפינה, רועדת, ואכלתי דבק חם.) ויצאתי מהבית זועפת ונרגנת וחייכנית. רגע, חייכנית לא קשור הנה, אז אולי לא חייכנית.

הגעתי לבית הספר, והמורה הארורה שלי למקצוע שקר כלשהוא רצתה שאני ארשם במזכירות על האיחור.

"אבל המורה, זה היום הולדת שלי היום. בחוקי חמורבי נכתב במפורש שילדי יום ההולדת זכאים להגיע לשיעור מתי שהם רוצים." הבקיאות הזו במקורות חוץ מקראיים לא הרשימה אותה במיוחד, אולי כי היא מורה למתמטיקה.

צעדתי מובסת לכיוון המזכירות, גוררת את רגלי בזעף, עד שעפתי לי על איזו אבן וחזרתי להליכה רגילה. ילדה קטנה בצמות איחלה לי מזל טוב. אווו, מתוקה. ואז היא שאלה אם אני בת 12. אוווו, תמותי.

5 דקות מאוחר יותר היה בידי פתק ורוד (איזה בית ספר הומו) ועליו נכתב שמזכירות בית הספר מודעת לכך שפיספסתי את מחציתו של יום הלימודים, ושהדבר יתווסף לתיקי האישי. כן, כן, גם המזכירה לא התרשמה במיוחד מחוקי חמורבי, הקובעים כי אסור להוסיף הערות אישיות לתיקים של ילדי יום הולדת.

שקלתי לגרור את רגלי שוב, בשביל האפקט הדרמטי של ילדה אומללה שלאף אחד לא באמת אכפת אם היא הזדקנה בעוד שנה או אם היא חזרה אחורנית, אבל שטפי הדם שעדיין זלגו מהברך שלי ייעצו לי בעדינות שלא, לא כדאי לאנשים מוגשמים כמוני לגרור את רגליהם. זה מתכון לצרות. בדיוק כמו שאבקת שוקו ומים רותחים הם מתכון לשוקו חם. לפחות ככה זה במכונת השוקו השוקית (משחק מילים!) שיש לנו בבית הספר, שמרשה לעצמה לדרוש 2 שקלים שלמים על התרעלה שהיא מפיקה. מזל שהמציאו מטבע של שני שקלים, ככה אני מרגישה כאילו אני מבזבזת רק שקל אחד. אחרי שהקשבתי לעצתם של שטפי הדם ולמחרוזת שירי "ארץ ישראל הטובה והישנה" שלהם, חזרתי לכיתה, רק כדי לגלות ששני תלמידים חסרי אופי רצו בזמן היעדרותי לכולבו הקרוב, רכשו בשבעים אגורות שלמות שני בלונים שחורים (כן, יום ההולדת שלי באמת צריך להיות יום אבל בין-לאומי, מזמן חשבתי כך.) והיו עסוקים כעת בלהעמיד פנים שהבלונים היו כאן מהבוקר, ושהם דווקא כן זכרו את יום הולדתי. בטח שאני חשובה להם. בטח. מי יודע, אולי יום אחד הם יצטרכו ממני כליה, תמיד כדאי להיות בטוחים.

המשך היום דווקא השתפר. המורה למתמטיקה הקדישה לי פונקציית יום הולדת, ולכבוד המאורע גם לא הצלחתי לפתור אותה, קיבלתי הודעת SMS ממספר לא ידוע שאיחל לי מזל טוב לרגל הולדת הבן ומצאתי גפרור על הרצפה. הידד!

חזרתי הביתה, והנחתי את הילקוט בחבטה על הרצפה. (רוצים ששוב ננהל עליו דיון?)

החלטתי שלא להקשות על אמא שלי. היא הרי עוברת תקופה לא קלה לאחרונה, וזה מאוד טבעי לשכוח את יום ההולדת של הבת הבכורה שלך. זה בסדר, היא הרי תהיה בת 17 גם בשנה הבאה. אה, אופס, לא.

חיכתי שתחזור, ובינתיים חשבתי על כל מיני אמירות שנונות שיגרמו לה להרגיש כמו תרנגולת שחצתה את הכביש בבדיחה לא מוצלחת. כבר היו לי בערך 7 כאלו, כשהיא נכנסה הביתה.

נעצתי בה מבט, והיא, בלי להסמיק אפילו, בלי להתחנן למחילה, בלי לקנות לי מכונית כפיצוי, מיהרה לומר: "מימיקה! אל תדאגי, לא שכחתי את יום ההולדת שלך! אני בדיוק מארגנת לך מסיבת הפתעה!" זה היה ביום שישי שעבר שעבר, אם כן. וההפתעה היחידה שחיכתה לי הייתה הציון שלי במבחן בתנ"ך. בעצם, זו לא ממש הייתה הפתעה, זה לא כאילו חשבתי בטעות שאני אקבל ציון דו ספרתי.

אני מתחילה לחשוש לחיי. סתם, לא, אבל אני בהחלט מתחילה לחשוש שבעוד חודש או חודשיים אמי יקירתי לא תהסס לומר לי בקולה המרגיע- "זה בסדר, מותק, אף אחד לא ישים לב אם תפסיקי לעשות שפם."

ד"א, מזל טוב לי, במידה וזה לא נאמר בין השורות.

ד"אב, אני יודעת שאמרתי שאענה על תגובות נבחרות, אבל כבר סיכמנו שיצאתי למסע חיפוש עצמי. (בית שחי, סוציומתית, וכו'. אני אודיע לכם במידה ויהיו ממצאים חדשים.)

ד"אג- אין דבר כזה ד"אב. או ד"אג. או ממוטות. הן נכחדו.