אכלתי היום את הקרמבו הראשון של החורף. ואז בשביל האיזון אכלתי עוד שבעה. ואז לקחתי עוד שניים, אכלתי להם רק את הבסקוויט, ואת הלבן זרקתי מהחלון. ואז אמא שלי צרחה עליי ש:

א'- אני אפסיק לגמור לכל דיירי הבית את הקרמבו, אני לא בת יחידה, בלה בלה בלה.

ב'- אני אפסיק לזרוק דברים מהחלון, כי אנחנו גרים בבית פרטי ואני מלכלכת את החצר שלי עצמי, ואני יורקת לבאר שממנה אני בלה בלה בלה.

בהחלט מיציתי את חיי הבוגרים. למען ההגינות, יש לציין שחיי הבוגרים טרם אפילו התחילו, אבל בכל זאת מיציתי אותם.

זה התחיל מכל הקטע הזה של הנהיגה.

מצטערת, אבל המחשבה על להיות מאחורי ההגה, ולהיות אחראית על 29,0864 חוקים שונים, מפלצת פלדה ענקית, וכל ילד מכוער שרץ לו לכביש בחיפוש אחר כדורו האבוד לא קוסמת לי.

והתאוריה הארורה הזאת קוסמת לי עוד פחות. כל כך הרבה חוקים, כל כך הרבה חוקים!

מילא התמרורים, מילא. אפילו אני יכולה לנחש מה משמעותו של התמרור שעליו יש סמל של טרקטור. (הרשו לי לשאול אתכם שאלה, ותענו לי בשיא הכנות- ראיתם מימכם תמרור שיש עליו ציור של טרקטור? בקושי ראיתי בכל חיי שמונה טרקטורים, אבל העיקר שיש תמרור.)

אז לתמרורים אני מוותרת. ניחא. אבל כל החוקים האלו בהחלט יכולים להוציא אדם, שמלכתחילה לא היה שפוי, ממעט דעתו שעוד נשארה לו.

ברצון הייתי מסתפקת באיזה בריטי נחמד העונה לשם אלברט, שיהיה הנהג שלי. ויהיה לו סיפור חיים מאוד טרגי, כמובן. אשתו ברחה לאלסקה, ולקחה איתה את שתי בנותיו הקטנות, רוז ו... אמ... מרי-רוז.

והוא אפילו לא מקבל מהן גלויות עם תמונות של פינגוונים עליהן, כך שאני פחות או יותר הסיבה היחידה שנותרה לו לחיות. אני ויעדי הנסיעה שלי.

"אלברט! לכיוון האוקיינוס האטלנטי, בבקשה!"

אבל אבא פשוט מסרב להכיר בחשיבות הנושא. בפעם הראשונה שהעלתי את הרעיון, הוא נחנק, ואפילו לא היה לו אוכל בפה או משהו. הוא סתם נחנק מעצמו. מגעיל.

בפעם השנייה הוא מלמל דברים על פינוק יתר וכפיות של זהב וילדי שמנת ופנימיה צבאית, אבל אני לא מתייחסת למילמולים. מי שמדבר איתי צריך לשמור על רמה נאותה של דיקציה.

בפעם השלישית הוא הטיח בי בחוזקה את החוברת של לימודי הנהיגה. הלוואי והייתי יכולה לומר שהכאב הנפשי היה קשה יותר מהכאב הפיזי, אבל זה באמת כאב!. הוא כמעט הוציא לי את העין, הממזר. (אני עדיין מדממת, למתעניינים, כך שהעיינים שלי נראות כמו הדגל של ארה"ב.)

בפעם הרביעית הוא פשוט הגביר את הטלוויזיה. אז נאלצתי להגביר את הקול. אז הוא הגביר את הטלוויזיה. אז אני הגברתי את הקול. בסופו של דבר הוא הבין שאני יכולה לצרוח הרבה יותר חזק מהטלוויזיה, אז הוא הדליק גם את השנייה. כל כך לא הוגן. והוא אפילו החביא את השלטים בארון גבוה שאני לא יכולה להגיע אליו.

בפעם החמישית הוא פשוט התעלם. וגם בשישית. וגם בשביעית. כדי להבהיר לו שהוא אף פעם לא ישיג משהו רק ע"י התעלמות ממני, שמתי לו קוביות קרח במיטה, שילמד.

בקיצור, אלברט טרם הגיע, אבל עוד מעט יום הולדת, ואני מניחה שרמזתי מספיק בנוגע למה שאני מייחלת לו, כך שאני מצפה לחבילה מבריטניה בכל רגע. (מה הקטע של בריטניה ואנגליה? שיחליטו, או שאני אעשה את זה בשבילם.)

וכל זה עוד לפני שבכלל התחלתי את שיעורי הנהיגה עצמם, מקסים. אני מלאה אופטימיות וסקרנות לגבי העתיד.

יש לי גם הרבה דברים לכתוב על הצו הראשון הארור הזה, אבל אני כבר מפוצצת ברגשות שליליים, אז אני אלך לזרוק את אח שלי מהחלון במקום, ואדבר על הצבא ה*&%$#@ הזה בפעם אחרת, יקיריי.

שימו לב שהפוסט חזר לצבעו המקורי! מה שאומר שהפוסט השחור הזה הוא סתם מניאק שעושה דווקא.