הבטחתי לעצמי שאני אעדכן את הבלוג מיד אחרי שאעבור תאוריה. זה היה נשמע כמו עסק הוגן למדי, בהתחשב בעובדה שהנחתי שלעולם לא אעבור תאוריה. אבל אז עברתי תאוריה ביום שלישי האחרון, ובגלל שלא היו כל עדים להבטחה שהבטחתי לעצמי, לא הייתה לי בעצם שום בעיה להפר אותה. אז לא עדכנתי את הבלוג.

אני רק רוצה לציין שעברתי תאוריה, וזה מאורע חגיגי ביותר, בהתחשב בעובדה שהגעתי לשיעור נהיגה 25 במספרו לפני שטרחתי ללמוד תמרורים ו/או חוקי תנועה. עכשיו אין דבר העומד ביני לבין הרישיון מלבד העובדה שאני לא יודעת לנהוג.

אני רוצה לספר לכם (כן, כן, גם לך וגם לך. שזה בעצם שתי מילים שונות, אבל בגלל ששכחתי איך מנקדים במקלדת [זה לא שלא ידעתי, באמת שידעתי, פעם, מזמן, פשוט שכחתי. כמו ששכחתי איך לרכב על אופניים. כן, מתברר שאפשר לעשות את זה. נורא עצוב לי ששכחתי איך רוכבים על אופניים, כי עמלתי נורא קשה על רכישת המיומנות הזו, אחרי שבכיתה ו' היה לנו יום זהירות בדרכים, במקום מוזר שכזה, שאמור להיות מיני כביש, רק שאתה רוכב עם אופניים, ואם אתה עובר באור אדום הילדים מהכיתה מכים אותך, וכל האופניים שם הם בלי גלגלי עזר, ואני לא ידעתי לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, אז הבאתי מבעוד מועד קורקינט מהבית, ואז האחראית שם אמרה לי שאני לא יכולה לרכב על קורקינט, כי זה אמור לדמות רכיבה במכונית, ואז הסברתי לה שאופניים דומות למכונית בדיוק כמו שקורקינט דומה למכונית, ואז היא אמרה שלא, ואז התיישבתי באמצע הכביש והתחלתי לבכות, ולא נתתי לתלמידים האחרים לעצור בתמרור עצור, והמחנכת שלי אמרה שאני בלתי נסבלת, מה שבאופן מפתיע ביותר רק גרם לי לבכות עוד יותר חזק, ואז חברה שלי דרסה לי את יד ימין, ואז בכלל צרחתי, ואז חילקו כריכים עם שוקולד, ובתור מחאה לא אכלתי, למרות שנורא רציתי. ואז בכיתי כי האחראית הייתה מגעילה, וכי היה לה ריח של דגים, וכי המחנכת שלי אמרה לי שאני בלתי נסבלת, וכי לא אכלתי שוקולד. הייתי ילדה ממש שמנה, מסתבר. תמיד הייתי אוכלת שלוש פרוסות מהעוגות שהיו מביאים בימי הולדת לכיתה {איזה שוק זה ימי הולדת בכיתה. כל עלובי החיים היו עורכים ימי הולדת בכיתה, וזה תמיד היה על השעות של תורה, כי המחנכת שלנו הייתה המורה לתורה, וכי באופן עקרוני לא הייתה לנו "שעת חברה" במערכת כי המנהלת שנאה אותנו, ותמיד ההפתעות בימי הולדת של כיתה היו מעפנות, מדבקות או משהו כזה. והעוגות היו ממש מגעילות, עם דובדבנים וקצפת נוזלית כזאת, מה שלא מסביר למה תמיד לקחתי שלוש פרוסות.} ופעם אחת המחנכת שלנו אמרה "אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל יש ילדים שממש מתנהגים בחזירות." אני מתחילה לחשוב שהיא לא ממש חיבבה אותי. בכל מקרה, בכיתי. אוף, ועכשיו אני שוב לא יודעת לרכב על אופניים. אני חושבת שאני אלך לבכות קצת בפינה.] אז הן נראות בדיוק אותו דבר.) סיפור קצר.

הסיפור הזה מתמקד במורה שלי לחיבור, שמשום מה החליטה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, ושהגשתי לה חיבור בתור בדיחה. אני באמת לא יכולה להבין את הטירוף הזה. (סוגי טירוף אחרים אני דווקא יכולה להבין.) "קחי, מורה לחיבור, הגשתי לך חיבור בתור בדיחה. חה חה."

אני גם לא יכולה להבין מה גרם לה להגיד שהכתיבה שלי היא עלבון בשבילה בתור מורה. וואו, כנראה שמערכת החינוך כולה לא מחבבת אותי.

החלטתי להגיב בצורה בוגרת ולהסביר לה שהגשתי את החיבור הזה בשיא הרצינות ומתוך כוונה טובה, ועל כן ניגשתי לעבר השולחן שלה וקרעתי את החיבור מול כל הכיתה, לפני שפרצתי בריצה חסרת מעצורים החוצה. רומנטי להפליא. אני לא כל כך רואה את הפואנטה בסיפור, אולי כי הוא התרחש לפני שבועיים, ובאמת שהתכוונתי לכתוב על זה אז, אבל קרה משהו. סתם, לא באמת קרה משהו, פשוט לא היה לי כוח. אני בטוחה שיכולתי לכתוב משהו הרבה יותר שנון בעוד מוחי מוצף רעל כנגד המורה לחיבור, שבסך הכל ראוייה לרחמיי שכן היא אישה מטורפת, ואני סופרת בחסד, משכמי ומעלה, ואת רב המכר השביעי שלי אני אקדיש לה, כדי לזרות לה מלח ופלפל ושמן זית על הפצעים שאני הולכת לפצוע אותה. (ולמי שהתעניין- הראשון יוקדש לג'וני דפ, השני לפיתי, השלישי לעצמי, הרביעי לאן מאבונלי, החמישי לפיקאצ'ו והשישי לכל המרבה במחיר. ולמי שלא התעניין- אף אחד לא הכריח אותך לקרוא את הסוגריים האלה.)

רגע, על מה כתבתי בינתיים? אה, כן, עברתי תאוריה והמורה שלי לחיבור צריכה למות.

עוד חודש אני הולכת להיות בת 18, שזה אומר שאני מזדקנת בקצב מפחיד למדי. זה גם אומר שעכשיו אני יכולה לשתות כל מיני קוקטליים בצבעים זוהרים בחושך. (כלומר, לא עכשיו עכשיו, אלא עכשיו עוד חודש עכשיו.)

אני ופיתי החלטנו שוב לעשות ספורט. כנראה שנרשם לאיזה מכון כושר או משהו. או שסתם נרוץ במדרגות הבניין שלה. או שסתם לא נעשה כלום, נישאר רופסות כהרגלנו, ונתלונן שאנחנו צריכות להתחיל לעשות ספורט, בהחלט.

אני אוהבת את פיתי. אני אוהבת את פיתי בכל מאודי. אני לוחשת לה מילות אהבה בטלפון. היא מקבלת את זה בהבנה. סתם, לא, אני יכולה לשמוע אותה רועדת בבהלה בקצהו השני של קו הטלפון. לפיתי יש חבר. אני חושבת שאני צריכה לסלק אותו מהדרך, כדי שהיא תאהב אותי, ואותי בלבד. צריך לעשות משהו בנוגע לחבר הזה שלה.

עוד מעט חג המולד. אני נורא רוצה לחגוג את חג המולד, בעיקר כי מאוד אכפת לי מישו מושיענו, אבל גם כי אני נורא רוצה עץ אשוח באמצע הסלון. הצרה היא שבישראל מצבם של עצי האשוח מחפיר, וחבל.

יום יבוא ואני אגור באחוזה אנגלית עתיקה, עם מפל מים מפעפע, ומדשאות עצומות, ומזג אוויר אפרורי, ויהיה לי טרקלין עם אח מבערת, וגם עץ אשוח ענקי מכוסה בקישוטים אופנתיים בגווני ארגמן וזהב. ובעלי יהיה רופא מילארדיונר. ויהיה לי חזה חדש ונוצץ, וגם אני אהיה מקושטת בארגמן וזהב ואבני חן לרוב, וילדי היפים (שבשום פנים ואופן לא ירשו את החדק הזה הלוא הוא אפי.) ישחקו להם בערמונים, ויפתחו מתנות מתחת לעץ, וכולנו נצחק במבטא בריטי ונהיה עשירים לנצח.

עוד מעט סילבסטר. אני נורא רוצה לחגוג סילבסטר, בעיקר כי אני משתוקקת להחליף נוזלי גוף עם מישהו.

נתראה אחרי החגים. או אחרי המבול. מה שיבוא קודם.

פיתי, אני אוהבת אותך, מושיעת חסד יקרה שכמותך.