כל פעם שאני נכנסת לבלוג (וזה קורה המון, בעצם. אני הרי כל יומיים מקלידה את פרטי המשתמש שלי בישרא רק בשביל לתת תעסוקה לאצבעות. שלא יחלידו לי, חלילה. אם אני מחליטה ללכת על הידיים (לא שאני יודעת ללכת על הידיים. או לעשות עמידת ידיים. או סתם לעמוד. אני ממש ממש גרועה בלעמוד, אני נוטה לנטות (נוטה לנטות! איזה יופי! איזה קסם. אני המלכה הבלתי מעורערת של צירופי מילים שאיש לא חשב עליהם קודם מאחר ולאיש אין צורך בהם.) ימינה, ואז אני מנופפת בידיים שלי באוויר ואני נראית ממש כמו תחנת רוח סקסית שרק מחכה לדון קישוט שלה ואז אני בדרך כלל מתרסקת על הרצפה. וזה בדרך כלל כואב. ואני בדרך כלל מתחילה לצרוח כי סף הכאב שלי כמו גם הבגרות הנפשית שלי כמו גם הבגרות המינית שלי (למה אני משתפת אתכם? כי אני יכולה. וכי עמוק בפנים אני בעצם מחפשת חיזוקים מהחברה. אני כמהה לעשרות נערות מוכות גורל ושטוחות כמו קרש גיהוץ או קרש כביסה [לא, בעצם קרש כביסה זה הדבר הזה שיש בשלגיה, לא? שיש עליו חריצים מוזרים כאלה. אז אולי בעצם הציצי שלי לא נראה ככה. פעם אחרונה שבדקתי הוא היה נטול חריצים. אני מניחה שעליי להיות אסירת תודה על כך שהחזה שלי לא שופע חריצים. ולא שופע נקודה. כן. הסתפקות במועט היא לא בדיוק הקטע שלי. אז מה כן הקטע שלך, מימיקה? מה לכל הרוחות הקטע שלך?] שיגיבו לי בבלוג שהכל יהיה בסדר. אתן לא מבינות, עשרות נערות מוכות גורל ושטוחות כמו קרש גיהוץ או קרש כביסה (וואו, אם רק הייתם יודעים כמה פעמים הקלדתי בטעות קרס כבישה.)(ארבע פעמים. הנה עכשיו אתם יודעים.) שום דבר לעולם לא יהיה בסדר.) נמוך.) (אני חושבת ש'הנמוך' הזה מתייחס לסף הכאב שלי, אבל אין לדעת. יכול להיות שזה קוד סודי של פיראטים.).במקום ללכת על הרגליים כי קצתי בהן (הן שעירות מדי לטעמי. ומסתבר ששיער רגליים לא עובד כמו פרח סבא, הוא לא עף לו ברומנטיות ברוח אם נושפים עליו, ובסופו של דבר את נותרת עם שיערות מכוסות רוק כי את לא באמת יודעת לנשוף מבלי לפזר את נוזלי גופך לכל עבר. מתחשק לי להוריד את שיערות גופי  לצמיתות בלייזר, רק בלי החלק של הלייזר כי זה נשמע כואב.) ואני דורכת עם כף היד על מסמר חלוד, זה אומר שהיד שלי מחלידה? זה אומר שיש לי טטנוס (חה חה. בעברית טטנוס זה פלצת. חוש ההומור שלי כל כך בוגר עד שלעיתים אני צריכה לשבת ולצפות קצת בערוץ הופ רק כדי לאזן את הבגרות והרצינות שלי, כי אחרת אני אזדקן ואמות.) ביד? זה אומר שיכרתו לי את היד? זה אומר שיתנו לי 17 זריקות ביד? (או שמא זה עובד רק במקרים של כלבת? מי בכלל קרא למחלה הטיפשית הזו ככה? פשוט הטעיית הציבור. האם שועל המעלה קצף אינו חולה בכלבת? אם נדקור אותו, הוא לא ידמם? אם נדקור אותו, הוא לא יזנק עלינו וינשך אותנו וידביק גם אותנו במחלה?) אני חושבת שזו סוגיה ששווה לבדוק. לכל הפחות אני עשויה לקבל מועמדות לפרס האיג נובל. כבר יש לי אפילו נאום הפתעה מוכן. "אני? באמת? וואו, זה כל כך לא צפוי! אני כל כך מופתעת!" יש לי גם פרצוף מופתע סקסי ותואם. ויש לי גם שמלה בארון שמתאימה בדיוק למאורע, אם כי בקצב ההשמנה הנוכחי שלי ייתכן ואאלץ להרחיב אותה. או פשוט לשרוף אותה וללכת לחפש שק יוטה במידה שלי. דאמיט, אם האוסטרלי המוזר ההוא יכול לקבל פרס על מחקר מעמיק בנושא המוך הטבורי אז גם לי מגיע! מעניין איך שק יוטה מרגיש על העור. מעניין אם הוא חלק כמו משי. מעניין אם אני אדבק במחלות נוראיות המועברות לאדם ע"י תפוחי אדמה. מעניין כמה גימלים המחלה הזאת שווה לי. מעניין כמה גימלים אני יכולה לקבל בעקבות הסרת נקודת חן. כי דווקא יש לי כמה עודפות. כולל אחת על הציצי. פיתחתי תאוריה מהפכנית לפיה הסיבה שאני מידה A מינוס נעוצה למעשה בנק' החן הזו. נקודת החן פשוט שאבה את כל המינרלים והויטמינים וההורמונים מהגוף שלי, וכך הם לא הגיעו לציצי אז הוא לא גדל. בכלל. אז אולי אם אני אסיר אותה אני אקום למחרת היום ואגלה שהמרפסת שלי הפכה לפנטהאוז אימתני במימדי DD. כן כן, זה לגמרי יכול לקרות.

בכיתי למפקד החדש שלי. (שזו בהחלט השיטה הבטוחה לזכות באהדתו. הדרך אל ליבו של הגבר עוברת בצינור הדמעות שלו. או שזה היה צינור אחר.) הוא נאלץ לשאול אותי מה קרה ואם אני בסדר. אני, מצידי, החלטתי שזו הזדמנות נהדרת שאין כדוגמתה לשטוח בפניו את כל סיפור חיי ("ואז בגיל ארבע אמא אמרה לי שאני מפלצת, מה שבהחלט פגע בתפקודי המוטורי.") כמו גם העובדה המצערת שלא קיבלתי מחזור מאז שהתגייסתי. ביוני. הוא בהה בי ושתק. אז בכיתי לו כי שיתפתי אותו בגועל נפש הפרטי שלי. דם וזה.

הוא דווקא קיבל את זה יפה. מילמל משהו על זה שהוא גדל בבית עם אחיות תאומות. אני לא בטוחה שהבנתי את ההקשר אבל כל עוד הוא משוכנע שהוא לא נגעל למוות ממני אז הכל יופי טופי. סיכמנו שאני הולכת לרופא נשים צבאי. (בלי להשתמש במילה 'נשים' כמובן. זה היה יותר בסגנון של "אממ, אולי כדאי שאה, אה, אמ, את יודעת, תקבעי תור אצל אה, רופא,  ותסדרי את העניין.") האם ציינתי שהמפקד שלי בן 20? סיטואציה לא מביכה בכלל. אני אוהבת לדבר על ביציות ודפנות הרחם. למעשה, כל פעם שנגמרים לי נושאי השיחה אני משעשעת את חבריי בדיון הומוריסטי בדבר איך לעזאזל מכניסים טמפון שם למטה. שווה לכם להסתובב איתי רק בשביל לשמוע את הקטע הקורע הזה.

כך מצאתי את עצמי הולכת ביום חמישי שעבר לרופא נשים צבאי. חוויה מומלצת.

אז אחרי שתוצאות בדיקות ההריון שלי חזרו שליליות (תודה. תודה רופא, שבחרת לא להאמין לי כשטענתי בפנייך שאני לא מקיימת יחסי מין. תודה על שרמזת שאני נראית כאילו אני בהריון חודש שמיני. תודה. מערכת הרפואה בהחלט יודעת לטפל בגוף כמו גם בנפש.) ואחרי שהחובש בעל העיניים הטרוטות הועיל בטובו למצוא את הוריד שלי בניסיון השמיני בערך וגנב לי שליש מכמות הדם הזורמת בגופי (כדי למכור אותו, אלא מה?) הכריז רופא הנשים כי אני בריאה לחלוטין. הכל תקין. כאילו, אם מתעלמים מהעובדה שהמחזור שלי מאחר בפאקינג עשרה חודשים, שזו פחות או יותר (וכנראה יותר פחות מאשר יותר עבור הרופא החביב.) הסיבה שבגללה קבעתי את התור מלכתחילה. ואז הוא רשם לי גלולות למניעת היריון שאמרות לטפל בבעיה, שזה משעשע, כי הוא לא באמת יודע מה הבעיה. אבל היי, אמרו לי שהגלולות מגדילות את הציצי, אז בסך הכל לא ממש מפריע לי שאני תעלומה רפואית ושאיש לא יודע מה דפוק אצלי וזה. אני שומרת את עצמי להאוס. מסתבר שהגלולות גם יכולות "לטפל בבעיה הזו שלי בפנים". שוב, תודה מקרב לב רופא הנשים, על שהפנה את תשומת ליבי להיותי יצור מוזנח ומטונף. לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה בפנים אבל תמיד טוב לקבל חוות דעת מקצועית בנושא. מעניין אם הגלולה הזו יכולה להקטין לי גם את האף, או שמא אני מייחסת לה יותר מדי תכונות קסם ותולה בה את כל תקוותיי וחלומותיי הכמוסים ומאוויי ושאיפותיי לעתיד טוב וירוק יותר. נחייה ונראה. או שאני אמות. תלוי מה יבוא קודם.

הערת עריכה/עריכת הערה: זה לא באמת יום ההולדת שלי. אני בכלל נולדתי בינואר. אני מניחה שהייתה לי סיבה מצוינת לבחור בתאריך 22.5 כיום ההולדת שלי כשפתחתי את הבלוג הזה לפני חמישית עשור. טוב נו. יש כאן בלון עכשיו.