טוב, אז תקשיבו.

התקבלתי לדובר צה"ל ואני מתגייסת בעוד פחות מחודש.

והזמנתי שמלה למסיבת סיום מסין והיא הגיעה בצבע צהוב-חרדל במקום כחול נייבי.

והזמנתי גם שרשרת זהב של צדפה קטנה שנפתחת, ממש כמו בבת הים הקטנה 2, והיא הגיעה בצבע הנכון. זהב, כאילו.

וסיימתי את כיתה יב'. לאו דווקא בסדר (או סדר החשיבות) הזה.

זה היה חמשיר בדבר כל מה שעבר עליי בחצי שנה האחרונה. סתם, לא, עברו עליי עוד דברים. נראה לי.

הייתה לי אתמול מסיבת סיום מוזרה כזאת שההורים ארגנו. כלומר, הורים שאכפת להם מהילדים שלהם. אמא שלי הייתה עסוקה בלהיות כל דבר שהוא לא אמא לאחרונה, אז זה קצת הקשה עליה לקחת חלק פעיל במסיבה. אבל היי, היא הביאה פלטת גבינות, שהייתה יכולה להיות הלהיט האמיתי של הערב אילולא היו מזמינים פיצה. ומביאים עוגות שוקולד. וקונים בורקסים. וכל דבר נוסף שהוא לא פלטת גבינות מסריחה.

אז הגענו בשמונה. אני, אמא, ובהופעת אורח חד פעמית גם אבא שלי, שנזכר שהוא אבא שלי, כנראה לנוכח העובדה שלפחות מישהו אחד צריך לזכור את חובותיו ההוריות במשפחה בכל רגע נתון, ואמא הייתה עסוקה בלהתחבא ממני בעליית הגג, ואח שלי לא ממש רוצה להיות אבא שלי. אידיוט. זה לא כאילו ביקשתי ממנו לשכב עם אמא [מה שלפחות היה הופך אותו לאדיפוס. איזה מגניב אדיפוס. הוא רצח את אבא שלו בכרכרה וזה. רומנטי בהחלט. דם בשילוב של גלגלי מרכבה יוונים עתיקים. זהו החומר ממנו עשויים רבי מכר, ידידיי!] כי זה פשוט מגעיל. איכס. אמא ערומה. איכס. אמא נקודה. בסך הכל רציתי שהוא יפנה לי איזה ג'וק ענקי מהחדר, אבל הנקבה הקטנה העדיף לטפס על השולחן שלי ולצרוח שכולנו הולכים למות. כולנו? לא יודעת. הג'וק בהחלט הולך למות כי הוא מגעיל וחום כזה, ואני חסידה מובהקת של התנועה האסטתית, ואח שלי בהחלט הולך למות כי הוא משאיר לי טביעות נעליים על השולחן הבערך-מצוחצח-אבל-מאוד-יקר-לליבי שלי, ואמא שלי גם הולכת למות כי אני הולכת לשפד אותה עם הקיסמים שהוצאתי מפלטת הגבינות שלה, אבל אבא ואני הולכים לחיות, וגם אחותי (שבכלל לא מוזכרת בפוסט הזה), כפי הנראה. אני בכלל הולכת לחיות לנצח, כי לגמתי ממשקה האלים, אבל זה כבר צ'יזבט למדורה אחרת. אתם יודעים שבכלל לא חגגתי ל"ג בעומר השנה בגלל שאין לי חברים? אז במקום זה העליתי באש את מחברת מתמטיקה בעזרת מצית קסמים שקניתי מפיצוצייה מקומית. וזה אפילו לא היה ל"ג בעומר. וזה אפילו לא היה מצית קסמים. וזה אפילו לא היה אחרי שסיימתי ללמוד מתמטיקה, מה שגרם לי לבעיה לא קטנה כשהתקרב מועד הבגרות.

אז הגענו בשמונה. ואז התברר לאמא שלי שההורים באים בשמונה לעזור ושהילדים מגיעים בשמונה וחצי. ואז אמרתי לה (ליד כל ההורים האחרים, כמובן, כי המלבין פני חברו ברבים כמו שפך דמים, אבל המלבין פני משפחתו ברבים אומרים לו גמור או משהו בסגנון.) שכנראה מרוב המרץ והמאמצים שהיא השקיעה במסיבה הזאת התבלבלו לה השעות, ושזה מובן בהחלט בגלל, שוב, המרץ והמאמצים שהיא השקיעה במסיבה הזאת, והאם כבר ציינתי את המאמצים והמרץ שהיא השקיעה במסיבה הזאת?

ואז גררתי את אבא והלכנו לעשות סיבוב באוטו הממוזג שלו. כן כן. פשוט הסתובבנו ברחבי עיירת הפיתוח לה יש לי העונג לקרוא "הו ביתי, הו מולדתי" במשך חצי שעה, כי להגיע מוקדם מדי זה ממש אאוט. וכי לא רצינו לראות את אמא ממררת בבכי בשירותי האולם של המסיבה. באמת, לאישה הזאת אין טיפת עידון.

ניסיתי לשחד את אבא בסוכריות טופי שלא נחזור למסיבה, אבל כנראה שהוא החליט לקחת את הקטע הזה של הורה מסור יותר מדי ברצינות. או שסתם אסור לו לאכול סוכר ובעצם זריתי לו מלח על הפצעים. שיגיד תודה שלא זריתי לו סוכר. (ואני צריכה להגיד תודה על כך שיש לי עוד שניים וחצי קוראים אחרי חוש הומור נמוך וחסר פואנטה שכזה.)

במסיבה כולם לבשו שמלות. חוץ מהבנים. (שזה אובדן גדול, כי אני מכירה לפחות שני בנים עם קרסוליים כל כך סקסיים עד שהם היו גורמים לכם להזיל ריר.) וחוץ מכמה בנות שלא לבשו שמלות. וחוץ ממני, אני לבשתי ג'ינס כי אני מהפכנית מגניבה שלא נכנעת למודות חברתיות ולנורמות מוסכמות. או שסתם לא חשבתי שאנשים הולכים לבוא עם שמלות. התמרמרתי בכניסה לאולם שאין לי שמלה, ואז ילדה זנותית אחת מהכיתה שלי אמרה לי שיכולתי לבוא עם שמלה. פיסת עצה יעילה מאין כמוה. ואז הגיעה מישהי עם ג'ינס והתלהבתי שאני לא לבדי במערכה, ואז אותה ילדה זנותית אמרה לי שהיא לא מבינה למה אני עושה עניין גדול כל כך, כי בסך הכל יכולתי לבוא עם שמלה. המ, כן. ואז הגיעה עוד מישהי עם שמלה, והשמלה שלה הייתה ממש יפה, ואמרתי לה שזה גורם לי להתחרט שבאתי ככה, ואז הילדה הזנותית ממקודם, שכנראה חטפה שבץ מוחי שגרם לה לאמנזיה זמנית קלה, אמרה לי שיכולתי לבוא עם שמלה. ואז צרחתי עליה שהיא כבר אמרה את זה ארבע פעמים (למרות שהיא אמרה רק שלוש, ארבע נשמע הרבה יותר דרמטי.) ואז כל האנשים שהיו בחוץ (עם שמלות ובלי שמלות כאחד) שאלו אותי למה אני צורחת ומגיבה ככה. ערב כיפי למדי.

המסיבה התחילה, ואחרי תרגיל התחמקות מהצלמים בכניסה שכלל קפיצה על קורה, שפגט ארגנטיני (לא, זה לא קיים באמת.) ושבעיות באוויר, אבל בעיקר דחיפה אלימה של חבריי לכיתה (בעיקר של אילו עם השמלות ושל הזנותית האהובה עליי מכל) איתרתי את השולחן בו ההורים שלי ישבו, והתיישבתי בהפגנתיות בשולחן אחר. התנהגות יאה בהחלט לבוגרת כיתה יב'.

הערב התחיל. והלוואי והייתי יכולה להגיד שהוא היה בעיקר לא מצחיק, אבל זה פשוט לא נכון. כי הוא גם היה בעיקר מייגע, ובעיקר מייסר ובעיקר מסוג האירועים שגורמים לך לתהות בראש "למה אני כאן?" ואחר כך גם בקול, כי הבעת פניי המיוסרת לא הביעה מספיק טוב את עוגמת הנפש שנגרמה לי מעצם השתייכותי למשפחה שלי/לכיתה שלי/לגלקסיה שלי. הלוואי והייתי גרה בצד השני של מערכת השמש. בטוח יותר מגניב שם. ואנשים בטח הולכים על התקרה בלי ליפול.

הדבר היחידי שגרם לי למעט נחת היה העובדה שההורים שלי נראו כסובלים לא פחות מפרי חלציהם המיואשת. אמא שלי הפסיקה לבכות ועברה לצחוק קולני ומזוייף כתגובה לכל נאום או סרטון שהוצג בערב (כולל זה בו המחנכת שלנו איחלה להורים בהצלחה בההתמודדות עם הכאב שבעקבות העזיבה שלנו את הקן וגיוסנו הקרוב, למרות שייתכן שפה דווקא הצחוק היה מכוון בהחלט.) ואבא שלי פשוט התחיל לשחק עם הפייטים שעיטרו את מפת השולחן, בעודו יוצר מהם צורות חינניות.

נאום. ועוד נאום. ואז הורי מגמת פלסטיות מעלים איזו הצגת יחיד מרובת משתתפים. ואז עוד נאום. ואז המנהלת מקריאה דברי סיום לערב, למרות שהוא עדיין לא נגמר, ואז עוד נאום, שבו נערכת השוואה בין תלמידי כיתה יב' החביבים לבין עצים, דימוי מקורי מאין כמוהו. ואז נאום של המחנכת, שהוציאו לה את בלוטות הקול או את הגרון או משהו בעקבות עישון, אז היא לוחשת כמה מילים תוך כדי העמדת פנים שזה עולה לה בבריאות, ואז בהירואיות-מה היא מבקשת מאיזו אמא לקרוא בשמה את הנאום, ואז כולם מלחששים בקהל "שיואו, איזו מקסימה היא" בעוד אני הולכת להקיא בשירותי האולם ומוצאת שם את אמא בוכה, שוב. מישהו צריך לבדוק מה נסגר עם האישה הזאת. שתלך לשחק קצת בפאייטים או שתבנה מגדל מכוסות ריקות או משהו.

כשאני חוזרת, יש קטע של הורי מגמת תאטרון, והפעם אני דווקא ממש שמחה שאמא שלי אפטית ומסרבת להשקיע בי ולקחת חלק בערב הזה.

המשך הערב מורכב מכל מיני סרטונים למינהם, ותמונות שונות לאורך השנים. יש מצגת של תמונות ילדות שלנו, ויש תמונה ממש יפה שלי עם עיינים כחולות וגדולות ואף כפתורי, וזה גורם לי להיות ממש עצובה על שעכשיו אני מכוערת. הלוואי והייתי בדואית, ואז מישהו היה מתחתן איתי בימי הזוהר והיופי שלי, אי שם בגיל שש וחצי.

אחר כך כולם הולכים החוצה לאכול, אבל יש בחוץ חושך (ההורים המארגנים שכחו להכליל את גורם הלילה הבלתי צפוי בחישובים שלהם.) ואני מאחלת לכל מי שבאה עם שמלה שיישפך עליה סלט בטעות. או חומצה כימית. וכך מסתיימת לה המסיבה חסרת הפואנטה הזאת, שלא באה חלילה במקום מסיבת הסיום האמיתית, אלא בנוסף, סתם, כי חסר להורים שלנו מה לעשות עם עצמם והם מחפשים משמעות בחיים. (חוץ מאמא שלי. היא כבר מצאה משמעות בדמותה של קריירה מזהירה ונוצצת על חשבון ילדיה המורעבים והיתומים. טוב, לא באמת יתומים, אבל שתי המילים האלו הולכות טוב ביחד.

ואף אחד בכלל לא אכל מפלטת הגבינות שלה, אז הא!) 

שאלוהים יהיה עדי (או ג'וני דפ. בעצם, עדיף ג'וני דפ.) במסיבת הסיום האמיתית אני הולכת ללבוש שמלה נפוחה עם חישוקים ועם פפיונים זוהרים בחושך, ועל הראש יהיה לי את הדבר הלבן השקוף הזה שהחתן מרים לכלה כשהוא רוצה לנשק אותה, ששכחתי איך קוראים לו, אבל עכשיו חברה שלי הזכירה לי שקוראים לזה "הינומה", אז הינומה.

אני אוהבת את כולכם, באמת! סתם, לא באמת, אבל אני מרגישה חופשיה ומאושרת כמו האיש הזקן המוזר ההוא מהגיבן מנוטרדאם, אבל לפני שהוא נפל לבור (אתם יודעים בכלל על מה אני מדברת? מישהו אי פעם בכלל הבין באמת את נפשי המיוסרת והכמהה להבנה?) כי אני כבר לא תלמידה יותר. וכי סיימתי 12 שנות עבדות במכרות בית הספר. וכי אבא שלי הפסיק לשחק עם פאייטים ועבר לעיסוקים גבריים יותר.

אני מרגישה צורך עז לעשות משהו חיובי, אבל בינתיים אני עסוקה בלנסות ולהוריד באופן לא חוקי את הסימס 3, אז המעשים הטובים והקארמה וכל שאר השטויות ההודיות האלה יאלצו לחכות עד אחרי החגים, או עד שאני אספיק להטביע (לפחות) שמונה סימסים שונים בבריכה שלהם.

אני מבטיחה (נשבעת בשקרכלשהו.) לעדכן את הבלוג הזה ברצינות תהומית לפחות עוד פעם אחת לפני הגיוס, כי אחרי הגיוס אני אהיה בטירונות, ואני אהיה עסוקה בהוצאת גרגירי חול שטניים מהאוזן שלי ואכילת תפוחי אדמה צהובים דוחים כאלה טבועים בשמן. צהוב זה צבע מזוויע. וגם לא טעים.