או: הפרק שבו מימיקה יצאה לכבוש את שוק העבודה וחזרה עם הזנב בין הרגליים. למרות שאין לה באמת זנב. או רגליים. צלוליטיס דווקא כן יש לה.

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים- יש את האנשים שמחוררים את הטרופית שלהם מלמטה, ויש את האנשים שמצליחים להשחיל את הקשית הארורה והצהובה הזו לעיגול המיועד. הסוג השני, כמובן, הוא הנעלה מבין השניים, שכן אנשים שמצליחים לחורר את הטרופית שלהם בדרך אליה התכוון האל, נהנים ממגוון הטבות. למשל, הם יכולים להעמיד את הטרופית שלהם על השולחן, במקום להחזיק אותה ביד כל הזמן כמו שלומיאלים לא מוצלחים שמחזיקים טרופיות ביד כל הזמן. אני שונאת להחזיק טרופיות. שמתי טרופית במקרר אתמול, כדי שהיא תהיה קרה היום, אבל משהו כבר שתה לי אותה, ועוד חורר אותה דרך העיגול, לפי הממצאים שמצאתי בכיור, הלוא הם שקית טרופית ריקה מחוררת דרך העיגול ושני שליש קלמנטינה. הן יקרות עכשיו, או שזו רק אני? יכול בהחלט להיות שזו רק אני. הרבה זמן לא עשיתי פרוט שופינג.

סתם, אני צוחקת. (חה חה חה!) אי אפשר באמת לחלק את העולם רק לשני סוגים של אנשים. יש מיליוני סוגים של אנשים. כולנו מיוחדים, בדרכנו שלנו. אבל כולנו בעצם אחים. כולנו ילדים של אלוהים. ושל אדם וחווה. ושל רונלד מקדונלד. וכולנו גם אוהבים אחד את השני. חוץ מאח שלי. אח שלי הוא בעל לב פלדה. הוא לא אוהב אף אחד. מגיע לו להירקב באיזה צינוק. איפה קונים צינוקות בימנו, אגב?

החלטתי להשיג עבודה, כדי לקנות לי לימונים. הם באמת יקרים. 22 שקל לקילו. אני חושבת שהילדה הקטנה ההיא מ"נשים קטנות" אספה לימונים בתור חיות מחמד או משהו בסגנון.

אז החלטתי להשיג עבודה. נורא רציתי למכור אלכוהול, אבל מסתבר שלא ששים להעסיק קטינות שנראות כמו קטינות יותר קטנות מגילן בפאבים השונים ברחבי העיר. רציתי גם לעבוד בדואר, אבל לא היה לי ניסיון קודם אז העובדים שם לא כל כך הבינו מה אני קשורה. אמרתי להם שאמא שלי עובדת שם, וזה כמעט עבד עד שהם שאלו אותי איך קוראים לה.

הייתם מצפים שבסניף כזה גדול תהיה לפחות "יפה כהן" אחת. מסתבר שלא.

אוף, נורא רציתי לעבוד בסביבת בולים. יש להם ריח טוב כזה. או שזה ספרים, בעצם.

האפשרות הבאה ברשימה הייתה מקדונלדס, וזה עבד דיי טוב עד שהבנתי שלא, עובדים לא מקבלים הפתעות של ארוחת ילדים בחינם, אז מה זה שווה בכלל? בבורגר קינג יש להם את אותה המדיניות, ובבורגר ראנץ' לא טרחתי בכלל לבדוק. הצ'יפסים שלהם מקורזלים. מי בכלל לוקח ברצינות רשת מזון מהיר עם צ'יפסים מקורזלים? מי בכלל לוקח ברצינות את המילה הזאת, מקורזלים?

חשבתי על להתפשר ולעבוד בעירייה, וגם זה כמעט עבד עד שהם שאלו מי אמא שלי, ואמרתי להם, אבל היא הייתה קצת עסוקה בלהכחיש שאני הבת שלה. אז הייתי צריכה לוותר גם על האופציה הזו.

חשבתי שאני כבר אהיה מובטלת לכל החיים, ואאלץ לחיות על קצבת סעד, ולקנות לילדים שלי ילקוטים של פוואר ריינג'רס, למרות שהם כבר לגמרי לא באופנה, ואז הילד הקטן שלי, ישמעאל, ישאל אותי בעיינים גדולות וסגולות- "אמא, למה אין לי ילקוט של אינויאשה?" ולא יהיה לי מה לענות לו, ואז הוא יגיד שהבטחתי לו עוף לשבת, ואז אני אצטרך לתפוס תרנגולת מהחווה השכנה, ואז יתפסו אותי ואני אשב בכלא, ואז הילד שלי יועבר למשפחה אומנת, והוא יאהב את האמא החדשה שלו יותר משהוא אוהב אותי, וליבי הקטן והשברירי ישבר בקרבי.

ואז נזכרתי שיש לי גם אבא.

"אבא, אני רוצה לעבוד."

"יופי לך."

"אבא, אני רוצה לעבוד במסעדה שלך."

המהום בלתי מובן, מלווה בקולות חנק בלתי מובנים גם הם, שהצביעו על משהו כמו, אה, לא יודעת, חנק?

"אבא?"

"אין לי מסעדה." שזה נכון, טכנית. יש לו שלוש.

"אז קבענו למחר?"

"אני לא צריך מלצריות למחר."

"הו, אני לא חייבת למלצר, אני יכולה לעשות הכל!" וזו, חברים (אבל אין לי חברים, הדיוק העיתונאי מחייב. אבל אני גם לא עיתונאית, הדיוק העיתונאי מחייב.) הייתה טעות. זה משפט שלא כדאי להוציא מהפה בשום ניסבות כלשהן, לא משנה כמה אתם רוצים לימונים.

כשהגעתי למחרת היום למסעדה (מוקדם, מאוד מוקדם.) קידם את פניי ארגז בצלים. מסתבר שתפקידי הוא לקלף אותם. כנראה שהתפריט במסעדה השתנה מבלי ידיעתי ומכיל כרגע מאפינס בצל בלבד, אחרת אני באמת לא מבינה בשביל מה מסעדה אחת צריכה כל כך הרבה בצל. בהתחלה חשבתי שזה יהיה מגניב לקלף בצל. סתם, לא, גם בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה מגניב לקלף בצל. היש דבר פחות רומנטי מקילוף בצל, או מבצל, לצורך העניין?

חשבתי שאם אני אפתח שיטה, אני אוכל לעבוד בצורה מהירה יותר. אחרי שעתיים בערך הצלחתי לשכלל את המיומנויות שלי עד כדי כך שהורדתי ביד ימין חצי קליפה, וביד שמאל חצי קליפה נוספת, ובכך כנראה שברתי שיא עולם בקילוף בצלים בכמה שפחות שכבות, אם מישהו בכלל היה טורח להתעניין בשכבות של בצלים מלבד שרק.

כבר עמדתי להתרגל לעניין, כשלפתע התחלתי לדמוע. ולא, אני לא מתכוונת לדמעה מתגלגלת על הלחי, שזולגת לה עד שהיא נופלת על האדמה ומצמיחה שושן צחור. (איך אני רוצה שאהוב ליבי יקרא לי "שושן צחור". וגם "כוכב ים.") אני מתכוונת לפנים נפוחות, ולדמעות בגודל של ממוטות, ולנזלת באורך אלסקה. אלסקה ארוכה, לא? איכס. נזלת.

כבר עמדתי לטבוע בנוזלי גופי, כשאחת העובדות התעניינה למה בדיוק אני לא משתמשת בסכין כדי לחתוך את הבצלים. הזעם היוקד אידה את הדמעות במהירות שיא (שוב, אם היה שיא לדמעות מתאדות.) ודרשתי לדעת למה אף אחד לא עדכן אותי בנושא.

"זה ברור מאליו. מי מקלף בצל בידיים?" היא משכה בכתפה באגביות, ויצאה מהחדר, מפספסת בכמה סנטימטרים בלבד את הבצל שהשלכתי לעברה באגביות אגבית לא פחות.

אתם יודעים למה גורם בצל? לריח של בצל. בעיקר מתחת לציפורניים. הציפורניים שלי מריחות מבצל. החיים שלי מריחים מבצל. ומנפטלין, כי הארונות שלי מלאים בזה.

אז למחרת היום של למחרת היום הודעתי לאבא שאני לא מקלפת יותר בצלים בשום אופן. או שבעצם הוא זה שאמר לי שאני לא מקלפת יותר בצלים בשום אופן, אחרי שהרסתי בערך שלושה רבעים מהבצלים ע"י קילוף יתר. הוא לא אמור לשמוח שאני עושה דברים מעל ומעבר? בכל מקרה, הבדלי הגרסאות לא משנים כרגע.

מה שמשנה הוא שקיבלתי סינר מגניב כזה של מצלריות, וקשרתי אותו לא נכון, אז הוא פשוט נפל לי כל היום. מזל שלבשתי מכנסיים. לא שחשבתי לא ללבוש מכנסיים. וגם אם חשבתי, זה לא כאילו הייתי עושה את זה. בכל זאת, צלוליטיס.

למרות שאין דבר המשתווה לגלאמור-לס של הבצלים (הבצל, הבצל, חשב שהוא חשב שהוא מין גנרל. דיג דיג דוג 3, מישהו?) עבודת המלצרות לא הייתה נוצצת כמו שדמיינתי. האנשים לא היו נחמדים במיוחד. הייתה אישה שמנה אחת שהזמינה אורז, ואז כשהבאתי לה אותו אמרה לי שהיא לא הזמינה אורז, ושרשמתי דברים בפנקס על דעת עצמי (כן, זה התחביב שלי, בעצם.) ואז היא נזכרה שהיא כן הזמינה אורז. הייתי צריכה לירוק לה בתוך האורז. או לפחות לשפוך עליה בטעות מיץ בצל רותח.

ואישה אחרת אמרה שגנבתי לבעלה שלושה שקלים. ואסור היה לי לצרוח עליה שהיא מטומטמת, הייתי צריכה לחייך אליה ולהגיד לה "אולי את צודקת, אולי לא שמתי לב." כן, אולי גם לא שמתי לב שלקחתי בטעות את המטף של כיבוי האש וריססתי לך את המכונית, אולי.

העבודה הזו פשוט התישה אותי נפשית. כנראה שאני לא בנויה לעבוד עם אנשים. כנראה שאני לא בנויה לחיות עם אנשים. אבל אל דאגה, כבר תיכננתי הכל- יהיה לי תאגיד שווה מיליונים, ואני לא באמת אצטרך לדבר עם אנשים, רק עם כאלה שיקבעו פגישות, אותן אני אבטל ברגע האחרון כמובן. רואים? כבר סידרתי הכל.

אני חושבת שאבא היה הרוס כשהודעתי לו אחרי יומיים שאני מתפטרת. הוא כנראה חשב שצפוייה לי קריירה בתחום. לא נורא, אבא. יהיה בסדר. אמנם יהיה לך קשה למצוא מישהי מסורה וחרוצה כמוני, אבל אני בטוחה שתוכל להתפשר על מישהי טובה (כמעט) כמוני.

ואני? אני אשוב להיות מימיקה חסרת המעש שכולם כל כך אוהבים. או לפחות אומרים לה שהם אוהבים, ואז מרכלים עליה מאחורי הגב מבלי שהיא תדע. מספיק טוב בשבילי.

בקיצור, איך סבתא שלי הייתה אומרת? כשהחיים נותנים לך לימונים, תכין לימונדה. ולא, אין לי מושג מה זה אומר, ולא, היא לא באמת אמרה את זה.