משתי סיבות:

האחת, שסוף סוף יש לי מחשב בחדר, מה שאומר שאני רק צריכה כאן שירותים, וחבילת פסק זמן, ואני לא יוצאת יותר בחיים את פתח החדר.

והשנייה, היא פשוט דיכאון. דיכאון עמוק וטהור שלא ניתן לתיאור (ותראו איזה קטע, אני בכל זאת אתאר לכם אותו עכשיו לאורך פוסט שלם.)

אתם מכירים את זה שלקראת סוף בחופש אתם כבר קצת מתגעגעים לביה"ס? מתים כבר לראות את כולם, מתים להשתמש בעט הסגול הנוצץ והחדש (שאחרי יומיים שמחה תגנוב לכם) מתים לראות מה השתנה? ובכן, נחשו מה. השנה אין לי את זה. אפילו לא טיפ טיפונת. מצידי שהמורה לתנ"ך תצבע את השיער לירוק ותדבר רק בחרוזים, עדיין לא מעניין אותי מה קרה למי.

המורה למתמטיקה יכולה להפוך לדוגמנית על (למרות שבמקרה שלה, גם לרפואה הפלסטית יש גבולות. היא לא מחוללת ניסים עד כדי כך גדולים) וזה לא יזיז לי.

המורה שלי לתיאטרון יכול להיכנס להריון מאשתו, ואני לא אניד עפעף.

אני אדישה בצורה מוחלטת לכל העניין הזה של השכלה.

זאת אומרת, הייתי אדישה עד אתמול.

עכשיו אני זועמת.

מה כבר יש לכמה זקנים שעבר זמנם (וחוש הטעם שלהם) ללמד אותי, שהם לא הספיקו ללמד בעשר שנים שכבר הסכמתי לתת להם מחיי? כמה זמן אתם צריכים, לעזאזל? ומה בדיוק יועיל לי בחיים מתוך גיבוב השטויות שנכנס לי למוח בעול כורחי? עבורכם, קוראי הנאמנים, ליקטתי כמה מקרים מחיי היום יום בהם הידע הזה יכול להיות מועיל.

סיטואציה א'-

אני הולכת ברחוב, כולי שמחה וטובת לב ולובשת שמלה פרחונית כמו של הזקנות, בדרכי לקנות בורקס חלווה. לפתע, משום מקום, מגיחים להם שני משולשים?!!?1?!

"עצרו!" אני צווחת בגרון ניחר, "אני חייבת לבדוק האם אתם משלושים חופפים!"

סיטואציה ב'-

אני נהנית לי בחוף הים, (שקר גס, אני לא סובלת את הים, יש לי חול באוזניים, וחול באף, וחול בכלב שלי.) משתזפת, מה שאומר במקרה שלי שאני הופכת לעגבנייה- אצלי או שאני לבנה כמו בצל, או שאני אדומה כמו עגבנייה. אח, אני אוהבת דימויים מעולם החי.

לפתע, אדם בבגד ים כחול טובע ממש לנגד עיניי.

"אדוני, ישנם בסך הכל 5 אנשים הלובשים בגד ים כחול בים היום, לעומת 317 אנשים שלובשים בגד ים אדום. לכן, הסבירות שאדם בעל בגד ים כחול יטבע היא כמעט אפסית, מכאן שאתה אינך טובע."

סיטואציה ג'-

עבדתכם הנאמנה (תגידו לי, מה הנקבה של "עבד"? "עבדה"? "עבדת"? אני ממש ישבתי וחיפשתי את המילה 3 דקות, וזה הכי הרבה זמן שהשקעתי במשהו שלא היה קשור להתעללות באחי הקטן.) מתהלכת לה ברחובות חסרת מטרה. מה יש? לא כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים, אז אנחנו פשוט מסתובבים בין המכולת של חיים לבין המספרה של ג'ניה וחוזר חלילה, עד שמישהו מתלונן על הטרדה ואז אנחנו נאלצים להפסיק.

לפתע, באמצע הרחוב- תאונה! רוכב אופניים נתקע בסירת מירוץ, וכל הכביש מלא בפצועים, אבל כאלה שאין להם דם (אני שונאת דם. אם הם היו מדממים הייתי בורחת, נשבעת לכם.)

אני, רבת תושייה כהרגלי, נעמדת באמצע הכביש ומכריזה-

"אל נא תדאגו אנשים, לי יש את... קינת דויד!"

כל האנשים נאנחים בהקלה. אני יודעת את קינת דויד בעל פה, עכשיו בטוח שחייהם ניצלו.

סיטואציה ד'-

אני מקבלת מכתב מחברתי הטובה סימה (שם בדוי. איזה כיף זה לשחק אותה מערכת עיתון.) על כל קורותיה והרפתקאותיה שהיא עברה בג'ונגל אפריקאי זה או אחר. לא מכירה אותם יותר מדי טוב, אז אין לי שם לדוגמא. נקרא לו ג'ונגל הגשם, תתבע אותי יער הגשם, רק נראה אותך.

ייתכן מאוד שבסופו של המכתב יש בקשה נרגשת להצלה, לחילוץ, בצירוף תמונה של חברתי נטרפת ע"י נמר. אבל מה זה משנה? כולנו יודעים מה באמת חשוב במכתב-

"מימיקה, אני זקוקה לעזרה"- 'אני' זה נושא, 'זקוקה' זה נשוא, 'לעזרה' זה לוואי, או אולי מושא?

מצטערת, אבל פשוט לא יכולתי יותר. המוח שלי כבר מלא בשטויות שאני הכנסתי לשם, תודה רבה, אני לא צריכה שטויות שאנשים אחרים דוחפים לי.

ועכשיו הרכיכות האלה אפילו לא עושים את המינימום הנדרש- לשבות.

וחבל, כי הם היו מקבלים את התמיכה שלי. בין אם הם היו שובתים בשביל העלאת שכר ובים אם הם היו שופטים כדי להפוך אכילת פינגוונים לפעילות חובה.

הערת אגב: האצבעות שלי כואבות. ארורה תהיה המקלדת החדשה.

הערת ביניים: מה הקטע של "יום הבלוג"? ביומולדת שלי בקושי קיבלתי עוגה.

הערת העורך: יש לי מחברת של בראץ בחדר. איך היא הגיעה הנה? מי שתל אותה? איזה כוח הרסני היא טומנת בחובה? תשובות בפרק הבא. בעצם לא, כבר הקדשתי יותר מדי מרחב וירטואלי להגיגים בנוגע למוצרי בראץ. אז תשובות לא בפרק הבא.