שבת
בעוד שעה הברית. הטקס הברברי של החיתוך, עם משפחתיות שבטית שמלווה במתח, לא מתאים לי השבת. בעצם גם לא ביום רגיל. נראה לי שבשלב ראשון אסיע את זוגתי ואגיע, אם בכלל, מאוחר יותר.
כך אכן היה וכעת אני שוב בדרכי למקום, הרבה אחרי שכולם כבר הגיעו, בתקווה שהכול עבר והטקס תם. מתברר שטעיתי. הרב החותך עדיין לא בא. כנראה הסתבך בקרב סכינים עם כנופיה של מוהל אחר באחת הסמטאות של השכונה. כדי להעביר את דקות ההמתנה לגיבורנו שיגיע לבצע את המלאכה הכירורגית העדינה של מריחה, משיכה, חיתוך, יניקה וחבישה, עליתי עם ספל קפה ועם אחיה של זוגתי לגג. אף על פי שאני בהפסקת עישון ארוכה, התחשק לי סיגריה. העשן נספג היטב בריאות, נאסף על ידי כדוריות הדם ומובל למוח, דבר שיוצר סחרור קל ונעים. בעיצומו של תהליך ההרעלה העצמית נשמע בכי, סימן לכך שהברית בעיצומה. אני מקווה שהילד ישתין על המוהל.
כעת כולם שמחים, מתנשקים במריחת אודם על לחיים, לוחצים ידיים וטופחים על כתפיים והילד בוכה. מעטפות עם צ'קים או מזומנים מחליפות ידיים. מתנות ארוזות בנייר פרחוני עם טופסי החלפה נפתחות. אך הבכי נמשך. צלחות נוקשות זו בזו, מזלגות גורפים מזון, בדרך לפיות הרעבים. בקבוקי משקה נפתחים בקול תסיסה שנבלע ברעש הגובר והולך, רק כשזה הגיע לדציבלים של מטוס סילון בהמראה, לא נשמע עוד הבכי. אולי בכלל לקחו את הקטן לחדר אחר. כשראשוני המעשנים החלו לעשות את דרכם אל הגג, ירדתי חזרה לזירת ההתרחשות.
החדר מלא אנשים לא מוכרים. מבין ההמון הבחנתי בזוגתי מפלסת את דרכה לקראתי. בידה האחת צלחת צמחונית של סלטים שנאספו עבורי. בשנייה מנה קרניבורית עמוסה בסוגי בשר צלויים, אפויים וממולאים. נראה שאני הצמחוני היחיד במקום. גם אם יש נוספים כמוני, הם בוודאי מסתירים זאת כדי לא להידחות על ידי אוכלי הבשר. ואולי זו סתם תחושה שלי של חוסר שייכות לכל ההמולה.
לבסוף האוכל פינה את מקומו לדיבורים. נוצרו קבוצות דיון על פי חתך גילאים, תחומי עניין או סתם תערובת של נימוסים ושיעמום. מצאתי את עצמי בחדר עם החבר'ה הצעירים יחסית. הייתי המבוגר ביותר מביניהם, אך רק לזמן קצר, כי אביה של זוגתי נכנס ולקח את הבכורה. כעבור דקות אחדות נכנסה לחדר סמדי. מיד השתנה הנושא. על הפרק, לידה. בתחילת דבריה תוארו הימים האחרונים לפני האשפוז. אחר כך הובאו פרטים שונים ומדויקים על מהלך השהייה בבית החולים, שכללו פירוט מקיף של בדיקות, עירויים וטיפולים. לבסוף הגיעה ללידה עצמה: כאב, פחד, חוסר שליטה.
במשך כל מהלך התיאור הבטתי על זוגתי, לראות איך הגיבה לדברים הנשמעים. לא מצא חן בעיני שהאזינה לכך. אף על פי שהלידה עצמה זהה מאז ומתמיד, ומיליוני נשים עוברות אותה גם ברגע זה ממש, שלא לדבר על כל שנות קיום המין האנושי, בכל זאת החוויה היא אישית ומשתנה מאישה לאישה. לדעתי לא כדאי להיחשף לקשיים של אחרים, דבר העלול לגרום לפחדים.
כשעזבנו הילד כבר לא בכה. כולם היו שבעים ומחייכים. תם האירוע.
יום ראשון
גשם מקומי יורד לפרקים. אני אוהב לראות איך שהגשם מנקה את העולם ומפיץ ריח נעים של התחדשות. המים היורדים בפרצי זרם חזקים, שוטפים גם את מכוניתי. רוח המשנה כיוון, במעגלי זמן די קבועים, עוזרת לניקיון מכל הצדדים. אני לא משוטפי המכוניות הטיפוסיים והמכורים לדבר; לא ממלקקי מכסי מנוע וממזמזי פגושים. לדעתי המכונה באה לשרת את האדם ולא להפך. מובן שיש למלא את שנדרש לתחזוקה סבירה, אך לא הרבה מעבר לכך. הדבר מייצג תפיסה כוללת של חשיבות המראה החיצוני לעומת התפעול הפנימי, כמו צורת הלבוש שפחות חשובה לי מתחושת הנוחות. ניסיונות העבר להתאמה בין השניים לא עלו יפה, ותמיד שבתי לבררת מחדל - ג'ינס וטריקו. קולקציה קבועה ומתאימה לכל עונה כשבחורף מתווסף מעיל או סוודר.
לפני שנים אמי סרגה לי כמה סוודרים. הסכמתי לכך בתנאי שיהיו בצבע אחיד ובסגנון פשוט ללא התחכמויות מיותרות. כמה מהם עדיין מקופלים בארון עד היום, ממתינים להוכיח את יעילותם בפני הקור. אחד האהובים עלי ביותר הוא הכחול כהה, סוודר ישן מאוד שעייפות החומר נותנת בו אותות ברורים בצורת חוטים רופפים. קשה להאמין שישרוד חורף נוסף, למרות נסים שקרו בעבר.
ונס זה מה שאני צריך כעת, אני מתכוון לספל קפה חם וטעים. הדלקתי את המחשב. עד שיעלה, פניתי להכין את המשקה המיוחל, בתקווה שהפעם אצליח יותר מבעבר. תקווה שמתעוררת בכל ניסיון אך גוועת בסופו. רשת האינטרנט מובילה אותי, בשיטוט סתמי ומקרי, לאתרים הקשורים להיריון. כמו עגלון ישן המובל על ידי סוסתו לכיוון המוכר והידוע. כמו נחלים הזורמים לים הגדול. אני גולש בין חלונות נפתחים ונסגרים לסירוגין. שלל צבעים וצורות גרפיות מציף את המסך, סוחט את המחשב הישן. עוד אתר הקשור לנושא המדובר. מה כבר אפשר ללמוד, אך עם זאת לשמור על היגיון מינימלי ולא להיתפס לידיעות המגרות את הדמיון לדאגות מיותרות. לכן אני לא עוצר להתמקד על דבר זה או אחר. בין לבין פותח תוכנה נשכחת. אך כשהמחשב מאיים לקרוס, מכבה אותה מיד. הריטואל הטכני מרוקן את הראש, מקהה את החושים ומנתק מהכול.
צהריים, העיניים כואבות מבהייה ממושכת בצג. הפסקה, זה מה שנחוץ כרגע. גם קפה נוסף לא יזיק. צלצול של טלפון. אהובתי על הקו, מוודאת שאני בבית. נשמעת עייפה. רוצה לצאת מוקדם יותר מהעבודה. מיד התנדבתי לבוא לקחת אותה.
בדרך מספרת את שמסרה לה הבוקר אמה. סבא שלה נלקח לבית חולים, הפעם עם דלקת ריאות. הוא הולך ונחלש והיא חוששת שלא יספיק לראות את נינתו.
זו דרכו של העולם - חיים באים, אחרים נגמרים והמעגל ממשיך. אולי טוב שזה כך, מי יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
