אני בהריון. יותר מהר ממה שחשבתי. והמשפט האחרון סותר את עובדת ארבע שנות נישואיי, אבל מרגע שהחלטתי שזה מה שאני רוצה - זה קרה כל כך מהר שכל מה שנותר לי הוא רק לעכל. שלוש שנים שלמות לקח לי להתגבר על הפחד הזה. מהדבר הזה שצומח לי בבטן, שמאיים לשנות כל צל של שגרת חיים. ועבורי - שכל כך מפחדת משינויים וכל שינוי גורם לשבועיים של בחילות פסיכוסומטיות - הדבר היה ממש בגדר איום. אבל אז החלטתי שאני רוצה. התחלתי להביט סביב. וכל שראיתי הוא המשכיות. שאני רוצה את ההמשך שלי. שאני רוצה את המשפחה שלי, את הקן הקטן והנעים שלי. שאני רוצה גם. גם אני רוצה יצור קטן שכולו שלי. וכולו בא ממני. וזהו - מאותו רגע שגמלה ההחלטה - ידעתי שאין דבר שאני רוצה יותר.
וזה הגיע. ציפיתי לשלושה חודשי "הסתגלות רעיונית" לפחות....אבל שבוע אחד של "מרתון", שבו גילינו כמה חיי מין יכולים להיות גם מעיקים....והופ! בדיקה בייתית, מאלו שהשתמשתי בהן כל כך הרבה במשך חיי בתקווה לקבל את התוצאה ההפוכה - איששה את העניין. תפס! ובגדול!
אז זהו, שלושה שבועות של בחילות מטורפות, הסתגלות לרעיון הבטן ו......הנה, רק מחכה שהיא תגדל ותגדל.
אין ספק שזה שינה את חיי.
אני מניחה שאני עוד לא יודעת כמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
