אפשר גם אחרת

כן, עוד 3 שבועות אנחנו עוברים בית.

הבית שלי, הקיבוץ בו אני חיה 38 שנה. כבר לא אראה שוב את המקומות האהובים עלי, כבר לא אראה את האנשים והילדים הסובבים אותי, כבר לא אראה ואשמע את האקס כמו היום (איזה כיף לי :-) ) ובעיקר, כבר לא אראה את אבי כמו שראיתי אותו עד היום. זה שמח? זה עצוב? לא יודעת. יש בזה גם טוב וגם רע.

מצד אחד זה עצוב, כן, אבל אני מזכירה לעצמי שהרבה זמן רציתי את זה (ועדיין...), לפתוח דף חדש עבור עצמי ועבור בנותיי, להיות בלי סטיגמה של "מפגרת", ו"אני מכירה אותך כי הייתי מטפלת שלך כשהיית בת 5" (לקרוא במבטא מכשפי). להתחיל מחדש.

אז... חצי מהבית כבר ארוז ונמצא בביתנו החדש, כבר יש פעוטון לפיצפונת שלי. כבר יש בי"ס לבכורה הנפלאה שלי וההתרגשות בעיצומה.

מישהי שאני אוכלת איתה צהריים כל יום אמרה לי: "את, יש לך נשמה פייטרית" (היא מאמינה בגלגול נשמות ולקחתי ממנה קצת),את תלחמי גם אם תצטרכי לחיות בצמצום רב (לעומת הרווחה הכלכלית העצומה בה אני חיה היום) ויהיה לך טוב.

אז... יהיה טוב? יהיה רע? אני אופטימית.

מחכה כבר להתחלה חדשה.

דף חדש.

חיים חדשים.