אפשר גם אחרת

מזה כשבועיים שאני חיה עם בעלי, סוף סוף, כזוג נשוי, באותו בית, באותו ישוב, ולא כזוג אשר נפגש פעם בשבוע וכל סופ"ש. היחסים, למרות שמאוד חששתי, מאוד טובים ואוהבים ואנחנו "עובדים" בשיתוף פעולה.

באשר לבנותיי:

הגדולה שלי - מדהים איפה הייתי לפני כמה חודשים, והיכן אני היום, או יותר נכון היא - אירועי המעבר (למי שיודע) לא ניכרים עליה, היא מלאת שמחת חיים, במצב רוח טוב כמעט כל הזמן, עוזרת לי ולא ניכרים סימני עצב וקושי מהפרידה לא מאביה ולא מחברותיה.
הקטנה לעומתה - בימים הראשונים בכתה המון וביקשה כל הזמן "הביתה, הביתה". היום עדיין יש הרבה בכי ועקשנות. אני משתדלת ללכת איתה, לאפשר לה להיות עם המוצץ שלה כמעט כל היום, הרבה תשומת לב ואהבה כתמיד. בכל אופן לא יודעת אם לייחס את זה למעבר עצמו או אולי פשוט לגיל שלה שבעצם נקרא גם "גיל שנתיים האיום", או "גיל ההתבגרות הראשון". מעבר לכך היא מתפתחת במהירות, חייכנית וכייפית רוב הזמן.
באשר אלי - אני גם כן מסתגלת. זה לא קל. מייחלת כבר שנהיה בחודש הבא - תחילת שנת הלימודים והגן לקטנטונת שלי.
הקושי שלי היום מתבטא בעיקר בהיותי "ליצן/מנחה/מעסיקה" לבנותיי שנמצאות איתי 24 שעות (ובתור קיבוצניקית נטולת חופשים לילדותיי, המציאות הזו לא מוכרת לי). אז נסענו לחנות לחומרי יצירה וכל יום אנחנו עושות משהו - צבעי ידיים, גואש, צבעי מים, ציור על דמויות מקלקרים במכחול, פלסטלינה/בצק וביחד עם זה אנחנו נוסעות לבריכה, לים (כשמזג האוויר מאפשר), סתם מטיילות ועוד.

גם המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי להיות שקטה אבל בעלי ואני משתפים ומדברים ופותרים בעיות בהבנה ובשיתוף פעולה.

הקושי השני שלי מיוחס למערכת היחסים שלי עם ילדיו של בעלי.

ועל זה אספר בפוסט הבא.