עברו 7 חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה.תקופה לא משהו עברה עליי.
היו עליות,היו מורדות..
אבל הנה, אני כאן עכשיו.
אני באמת שלא יודעת למה דווקא עכשיו אני כותבת,באמת שלא.
אולי זה הגעגוע [חח כן בטח..]
אבל כל הערב הזה אני מרגישה באווירת נוסטלגיה [אפילו חזרתי לשמוע אוונסנס!]
אז נזרום עם זה עד הסוף.
אני לא יודעת מה נסגר איתי.
מה נסגר איתי בקשר למה שאני מרגישה,או לא מרגישה אליו.
חשבתי שזה נגמר,שזה עבר
אבל הוא תמיד שם,כמו עלוקה מוצץ ממני כל טיפת חיים.
"You will be the death of me"
"You will squeeze the life out of me"
"You will suck the life out of me"
ומה נשאר לי לעשות?
אני פשוט מתנהגת כאילו הכל רגיל,
כאילו הכל אותו דבר.
אז נכון,הוא לא מודע ל1/3 מהגורם לכל המעשים שלי,
אבל אני חושבת שהייתי מספיק ברורה. זה הוא שמפחד לפתוח את העיניים.
אולי,רק אולי עכשיו זה יתחיל להשתנות.
הגלגל יסתובב.והוא ירגיש את הסבל הזה שאני הרגשתי.
his new little brat
תפגע בו כל כך חזק שהוא לא ידע מאיפה זה נפל עליו.
כן,אני ביצ' ו-
frankly, i don't give a damn.
אני רוצה לראות אותו סובל,אני רוצה לראות אותו בא אליי על ארבע.
ואני רוצה להעיף אותו לכל הרוחות.
*גאד זה כל כך כיף להוציא אתזה.*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
