הוא ישב בחדר האורחים, שהיה גם חדר הישיבות, בקומה השלושים וארבע, במנהטן, ניו יורק. ניסה לקרוא את העיתון אך עיניו הממושקפות קפצו למעלה שוב ושוב והשקיפו החוצה. מבעד לקירות הזכוכית הוא ראה מגדלי זכוכית אחרים, הטובלים בעננים זוממי גשם, אולי אפילו שלג. הוא ראה אנשים אחרים יושבים בחדרי אורחים שהיו גם חדרי ישיבות. אחד מהם השקיף אליו. הכל היה שקוף ושביר. הוא דפדף מעט בעיתון, אחר כך שוב הביט החוצה, אל בנייני הזכוכית הרטובים. הוא אמר לעצמו: יום אחד הכל פשוט יקרוס אל האדמה. משהו יקרה וכל גורדי השחקים הללו יתפוצצו לרסיסים, כמו כוסית ארוכה של קוקטיילים. כל מגדלי הזכוכית האלה לא יישארו כאן עוד הרבה זמן.

וכנראה שגם לא אני.

כתב לצערי...

יהונתן גפן.