זה היה צריך לקרות, כפי הנראה. זה הרי תמיד היה שם ותמיד התחבא, ולכול דבר יש סוף ותמיד הבועה מתפוצצת בשלב כלשהו. וזה כאב... בהתחלה, אח. כמה שזה כאב. אין לשפוט, אין לשפוט. אבל עם כול הכאב הזה, היה טוב לעבור את זה ולהיות מאחורי זה, ו להתחזק ולחזור למצב ההתחלתי, של  "כל כך מאחורי זה."

כי אני באמת מאחורי זה, הרבה מאחורי זה. לגיטימי שזה יכאב ועוד יותר לגיטימי שזה יחזור מדי פעם. אבל כמו שלכול דבר יש סוף, גם לזה יש סוף. והגיע הזמן באמת. עם כול הרצון הטוב שהיה לי תמיד, הפעם זה יותר חזק מהכול. אולי באמת היה משתלם לראות את זה. אולי זה במקום מסוים עזר לי, אולי...

ואני רוצה לסיים את הפוסט הזה, את הנושא הזה, את הסיפור הזה, ולשכוח.

לשכוח מהכול 

ולתת לניצנים החדשים שצצים עכשיו לצמוח ולהתפתח. אני מאמינה שהם יתממשו כמו שאני מאמינה בעצמי. ועם כול ההרגשות הלא הטובות, אני יודעת שיש בי מה להעריך. גם הרבה מה לא, אבל עוד יותר מה כ-ן. וזה יקרה... יקח כמה זמן שיקח. אני מאחורי זה, באמת. באמת.