הוא ישב בחדר האורחים, שהיה גם חדר הישיבות, בקומה השלושים וארבע, במנהטן, ניו יורק. ניסה לקרוא את העיתון אך עיניו הממושקפות קפצו למעלה שוב ושוב והשקיפו החוצה. מבעד לקירות הזכוכית הוא ראה מגדלי זכוכית אחרים, הטובלים בעננים זוממי גשם, אולי אפילו שלג. הוא ראה אנשים אחרים יושבים בחדרי אורחים שהיו גם חדרי ישיבות. אחד מהם השקיף אליו. הכל היה שקוף ושביר. הוא דפדף מעט בעיתון, אחר כך שוב הביט החוצה, אל בנייני הזכוכית הרטובים. הוא אמר לעצמו: יום אחד הכל פשוט יקרוס אל האדמה. משהו יקרה וכל גורדי השחקים הללו יתפוצצו לרסיסים, כמו כוסית ארוכה של קוקטיילים. כל מגדלי הזכוכית האלה לא יישארו כאן עוד הרבה זמן.

וכנראה שגם לא אני.

כתב לצערי...

יהונתן גפן.

 בקרוב מאוד אימא תחגוג יום הולדת.

בעקבות המאורע המשמח החלטתי לפתוח את האלבומים הישנים שכבר החלו להעלות אבק, לבחור 2,3 תמונות מוצלחות, ולמסגר אותן עם הקדשה מיוחדת.

אמנם, לא רק שמצאתי 3 (והרבה יותר) תמונות, גם נתקלתי בהתקף נוסטלגיה שגרם לי להסתכל בכול האלבומים שבארון ולהיזכר בחוויות ישנות ומרגשות.

סרקתי כמה חמודות למחשב, ואפילו ירדו כמה דמעות (הנושא לא חשוב). שמחתי לראות שם אנשים ולדעת שבכול זאת חוויתי איתם הרבה... ממש כמו הורים שניים.

למעשה, כבר עברתי את השלב של הבכי והגעגועים. עכשיו אני פשוט נזכרת בהכול ופה ושם עולה חיוך קטן.

אני מסתכלת על התמונות האלה ופשוט מקנאה באותה ילדה שהיה לה כול מה שהיא רק רצתה. ולא שעכשיו חסר לי מי יודע מה (אני סתם לא יודעת להעריך דברים), אבל... אני רואה בתמונות האלה ילדה מתוקה מוקפת באהבה, קטנה ושובבה, שמקבלת את כול החום והאהבה שילד רק לחלום עליו.

חח.. ככה זה שאת בת בכורה, בשנתיים לפני שהקרצ נכנס לעולם.

כמה תמונות ? :)

אימא מתפקעת מצחוק כול פעם שהיא רואה את התמונה הזו

ומספרת לי איך צחקתי שלקחתי לג'ון (מי שהחזיקה אותי) את המשקפיים^

וכן הייתי דובה D:

יום כיף אצל ספתוש', נראה שנהניתי

אוי תגידו שלא הייתי בובה!

בובה דבה אבל עדין בובה...

אימא אומרת שהזמנתי הכול ולא אכלתי כלום... יודעים מה? לא מאמינה לה בגרוש.

לייק ד-ה שאני הכי קולית ואתם מזזזזזה כאילו פ ס ה .

טווול עוד עלולים לחשוב שאתה ואני אחים אוהבים!

בול אותו גובה.

וזו סתם מהיום, טח.

להית' נשמות, שבוע קסום