עוד חורף הביא איתו חנוכה משמין וגשום. אישית ממש אין לי תחושה חגיגית לא באוויר, לא ברחובות ולא בנשמה, רק מידי פעם כשאני עוברת ברחוב ורואה את היסטריית הסופגניות, אני נזכרת שיש כאן חג. גם ערמות הילדים בקניונים מזכירים לי את זה, הם מזכירים לי גם עד כמה אני מעריכה את ימי החול השקטים של העיר הזאת ובכלל.. מאז שהתחלתי ללמוד הילינג אני מגלה פתאום עד כמה נהייתי בנאדם חילוני כמעט קיצונית שחוסר הערך המוסף שהתקבע בחיי, ושוב הרייקנות הזאת מציפה אותי, אבל הפעם אני יודעת את התשובות, לא שאני יעשה עם זה משהו בזמן הקרוב אבל לפחות המודעות חזרה אליי ואם לא במלואה אז בחלקה וטוב שכך כי אני מרגישה שכמעט ארבע שנים שאני מבזבזת את חיי במלא מובן המילה! זה עצוב מאוד לבנאדם כמוני ובכלל לכל בנאדם אבל לא כל הזמן הייתי כזאת רקובה שמתייבשת בבית ולא מנצלת את הזמן שלה...
מחשבות עמוקות מתגלות עם הגשם
מטהרות את ערפילי מוחי
טיפות קטנות מצרפות את חלקיקי המחשבות
מובילות ומצרפות אותן לפי הסדר
אחת אל השניה למטה.. אל מעמקי תודעתי.
ועכשיו קצת עצוב לי.. כי היה קצת בטוח בתוך הבלגן המחשבתי הזה
ואין לי יותר לאן לברוח
רק להתמודד ולבחור בדרך שלפניי-
זה כל כך מזמין וסוער.. וגדול ממידותיי
ובנקודה הזאת, אני מאבדת את עצמי לגמריי
כל ערך שהיה בי מקלפת מעורי.
כל הביטחון מתנדף ממני כעלי שלחת מול הרוח החזקה,
המסעירה את צמרות העצים.
לא יכולתי לתאר טוב יותר את התחושה המעיקה הזאת שנמצאת בתוכי. אולי זאת הבדידות האינסופית שסוגרת עליי כל יום עוד קצת, חונקת אותי,
לאן נעלמו כל החברות והחברים שלי?
איך נתתי לעצמי להקים כאלה חומות עבות סביבי? - חומות של חוסר ביטחון, מרכחות את עוצמתי.
אולי היום, עוד אדליק נרות חנוכה.
אניהיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
