לפעמים כשאני עובדת, אני עוצרת שניה ליד המקום הזה שמסמל תמימות וישר מעלה לאוזניי קול ציחקוק של ילדים קטנים, אני נזכרת איך שכבתי למטה, בתוך המנהרה הילדותית הרחבה שעשויה מעץ צבעוני ואת שכבת מעל המנהרה, וכיאלו שלא הפריד בנינו כל חלל המנהרה הרגשתי שאת ממש על גופי, התסכלת עליי במבט יוצא דופן וחייכת ובכל הזמן הזה שני ילדים קטנים שחושבים שהם מבינים בכל עלו גם הם על המתקן והרסו את כל הרגע. אני זוכרת שביקשת סליחה בשמם, שהתפרשה יותר כצער על נחכותם. אולי בכל זאת זה היה הדדי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
!some1