"הדרך המהירה ביותר למוסד", עפ"י דשה

-חלק א-

ואני מבקשת, מי שכבר בא עם רצון טוב וקורא את זה שימשיך עם הרצון הטוב שלו עוד קצת וירשום לי תגובה:]

הערה או הארה מתקנת, זה מה שאני צריכה:]

תהנו:

''היא קמה מהדשא, לוקחת לה נשימה ארוכה וחזקה, כמנסה להכניס לריאותיה את כל ריחות העולם שנמצא מסביבה, או לפחות את ריח גינתה באביב.

 היא הרגישה את ריח הדובדבנים החמצמצים,ספגה לתוך עורה את  ריחם המתוק של  התפוזים והקלמנטינות,  לקחה לריאותיה את ריח עצי התפוחים הבשלים שנצבעו באדום בוהק, ואת ריחה כבת אדם.

היא אהבה כל כך את השעה הזאת, שעת בין -הערביים, רגע לפני שהשמש יצאה, שבה הייתה פוסקת מכל מלאכה ולוקחת את שמיכתה האדומה, פורשת אותה על הדשא הזוהר מצבעיו החומים-ירוקים, נשכבת עליו ו-פוסקת.

פוסקת מכל המחשבות שרודפות אותה, פוסקת מכל הלחצים והעבודה, שוכחת מההתלבטויות והקשיים, מתנתקת מגופה הכואב, מלבה השבור, ופשוט שוכבת שם,דוממה.

כהרגלה, היא הייתה נשכבת על השמיכה בעיניים עצומות, ידיה פרושות לרווחה כמבקשות לגזול איתה את כל הרוגע והנועם, עוד דקה של שקט, עוד רגע של שלווה.

בגנה הקטן מאחורי ביתה, שהיה מרוחק במקצת מן הכביש המהיר, הייתה שוכחת יסמין את העובדה שהיא גרה במאה ה21, המתועשת ורועשת כל כך, והייתה חוזרת לאם-אמה של סבתא, לתקופה שבהן הרעש היחיד בא מן פלגי המים שהיו מתנגשים ברכות בחלוקי הנהר, וחוזרים חלילה.

התקופה שבה אבירים חיו, חלקם על סוס לבן וחלקם על חמור משאות.

התקופה שבה היו אריסטוקרטים, ומלכים, ונסיכות, שבה נימוסים  וכבוד עצמי היו המשחק המרכזי.

היא דמיינה את עצמה נישאת הרחק על שמיכתה האדומה, שהפכה לשטיח מעופף של קוסם כריזמטי, שהעניק לה אותו במתנה כהוכחה להוקרתו העצומה.

לעתים היא הייתה נשכבת על השטיח בתנועת עובר, כמנסה לחזור לילדותה, לתמימותה, לאושרה הגלוי ממשחקים והרפתקאות נועזות מסמירות דם לזאטוטים בגן השעשועים הסמוך לבית ספרה.

לפעמים , בגלל השקט המופתי ממחשבות ומרגשות שארגנה לעצמה, היו תוקפות את יסמין לרגע קצר אך הרסני ועוצמתי- כל דאגותיה ומחשבותיה, לרגע קצר היה גן העדן שיסמין בנתה לה בגינתה הופך לגיהינום עלי האדמות, אך לשמחתה- רגע זה נגמר מהר יותר משהתחיל ושוב יכלה לחזור למציאות המדומה שלה שבה צבעם העז של הפרחים, שהתחלף בכל עת על ידי קרני השמש הזוהרות , הוא החשוב והמשמעותי ביותר.

רק לטבע הייתה משמעות בשעה המשמימה הזאת של היום, רק לציוץ הדקיק של הציפורים שהשמיעו ליסמין את מנגינתן היומית בתנאי למספר חתיכות לחם יבשות שאכלו בתאבון רב, רק לנשימותיה הלא סדירות של יסמין, שכן לעתים הייתה שוכחת לנשום כראוי מרוב עונג, שיכרון החושים של יסמין תמיד היה שם בשבילה, בפינת החמד שלה, כל יום  בשעות הערביים, רגע לפני השקיעה.''

:]