הייתכן שאנשים שאוהבים אחד את השני כל כך, ונאחזים זה בזה מהמכות הרצחניות של החיים,
ימשיכו להיאחז זה בזה רק כי התהום עמוקה, ולא כי האהבה עמוקה?
איך אהבה יכולה למות כל כך מהר,
איך אנשים הופכים להיות כאלו קרים ומחושבים לפתע, כשכל חייהם הם חיו לפי מחשבת ליבם?
ובכלל, איך נתנו לזה לקרות?
זאת השאלה שתמיד תלווה אותי בסופו של דבר,
כיאה לרודפת צדק שכמותי- איך נתנו לזה לקרות.?
זה לא צודק, שבחורה, כבר לא ילדה, שאהבתי אותה כאחותי, ואפילו טיפה יותר, תתייחס אלי כך.
זה לא הוגן, שאני אפסיק לחיות בגלל דבר שכזה...
כי לפני זה, אהבתי לחיות.
זה לא צודק שחברויות נקטעות, אהבה הולכת לאיבוד, בגידות חוגגות וכולם עדיין עם חיוך על הפנים
זה לא הוגן שכשבי יש כל כך הרבה צער- העולם ממשיך להתקיים.
ותינוקות רכים וריחניים נולדים, אהבות נזרעות בעולם כבשדה שושנים, וגלגול צחוקם של הצעירים נשמע מרחוק ומגיע עד אלי.
ואני?
מרגישה שזה לא הוגן.
שוכחת לחיות, כי זה לא הוגן.
בוכה בגלל האי צדק, סובלת.
וכנראה שאני היחידה פה בעולם הזה, שרואה הכל בצורה מעוותת כל כך.
הרי זה ברור מאליו שהעולם ימשיך להתקיים
אבל פצעים שכאלו, מצטברים וגדלים בתוכי, עד שאני מרגישה את עצמי כבר חלולה מבפנים.
כל מה שהייתי, כל מה שאהבתי בעצמי נעלם לפתע.
וכבר שכחתי מה טוב בי.
ומדוע יש אנשים שאוהבים אותי כל כך, שיקרים לי מאד, אבל הם טובים ואני- רעה.
אז כנראה השאלה שצריכה להישאל היא:
מדוע אין צדק, מדוע אנשים טובים נמשכים לרוע הזרוע בי בכמויות?
ומדוע אני, לא יכולה לצעוק ולהוציא את כל הרע בתוכי, להקיא אותו החוצה, להוציא את האבדון.
ומדוע- רק אני רואה את זה, ולא אחרים.
החיוך על פני הוא מסכה.
מתי תבינו את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
