"הדרך המהירה ביותר למוסד", עפ"י דשה

אני נושא עמי\יעקוב אורלנד

''אני נושא עמי את צער השתיקה

את נוף האלם ששרפנו אז מפחד

הלא אמרת אלי: העיר כל כך ריקה,

הלא אמרת אלי: נשתוק מעט ביחד.

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם

בחלוני נסתם חזון המרחבים,

רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב

אל כל אשנב מוצת באור הערביים.

בואי נצא שוב לחוצות אשר הלכנו,

אל ספסלי האוהבים בגן העיר.

אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו,

אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,

בחלומות ההם נרדים את עברנו,

עד שיום אחד, גבוה ומוכר

יפול שוב בנשיקות על צווארנו''

סיון האנשים שהכי יקרים בנו לפעמים פוגעים בנו כל כך מתוקה שלי,

ומי כמוני יודעת,

לפעמים הם משאירים אותנו חסרי הבעה, נשנקים, לא נושמים, מכחילים, מרוקנים, דומעים.

ואנחנו- מוכנים לעשות  הכל בשבילהם...

אני כל כך איתך, אחותי שלי, חברה, אם איי פעם תצטרכי משהו כל שתבקשי אני אהיה שם.

אני יודעת עד כמה שזה כואב, יותר מכידון מחודדת שנתקעת בתוך הלב.

אני יודעת שלפעמים מאבדים את התקווה,

אני יודעת שלפעמים נותרים חסרי נשימה, ובקושי מרגישים את דפיקות הלב.

אני יודעתתתתתתתתתת.

אבל את יודעת מה אני יודעת יותר, שלאנשים כמוך, שמוכנים לתת הכל בשביל אהוביהם ואני מתכוונת להכללל,

לא מגיע את זה, ועדיף להתנתק ועדיף לא לסבול אם את רואה שזה לא הדדי.

אני איתך מתוקה שלי, תמיד יהיה איתך, תמיד אוהב אותך, תמיד שלך:]

ואני מצטערת על כך שככה זה הסתיים.

על הצד המחורבן.

אבל עדיף לפחות שזה הסתיים.

אוהבת אותך.