זה מתחיל שוב

זה התחיל ממני, מזמן.

הייתי ילד נורמלי כמו כל הילדים בגן.

כשעוד היו לי המון חברים.

ואז התבגרתי.

והבנתי שאני לא אנושי.

אני לא יכול להיות אנושי!

אני מסתכל על אנשים אחרים, והם כל כך שונים.

הם לא דומים לי ואני לא דומה להם.

לאט לאט איבדתי את כל החברים שלי.

מ"מקובל" בחברה הפכתי להיות לא "מקובל" בחברה כי החברה לא מקובלת עלי.

לאט לאט התחלתי לראות את כל הרע שבאנשים.

את כל הרע שבאנושיות.

בשנים הראשונות שהייתי צריך להתמודד עם זה ישבתי בצד והסתכלתי, על כל הרע שהם עושים אחד לשני.

אחרי כמה שנים, התחלתי לסבול מדכאונות ועצבים שהצתברו שנים על שנים.

הסתגרתי בחדר שלי ימים שלמים, לא אכלתי, לא שתיתי, לא ישנתי.

חיזקתי את הכוח שלי, פיזי ונפשי.

למדתי על עצמי, למדתי על אחרים, הייתי מסוגל להבין תוך שניות בעיות שלאנשים אחרים היה לוקח להבין ימים שלמים. גם אם היה להם את הפיתרון.

אחרי שנה של אימונים פיזים ונפשיים מחמירים עם עצמי,

החלטתי לצאת מהחומה שבניתי סביב עצמי, ולבדוק למה אני מסוגל.

להפתעתי, זה לא יצא כמו שחשבתי.

משכתי יותר מידי צומת לב, וה"הורים" שלי בלי ברירה שלחו אותי לפסיכולוג,

מה שהסתבר כמצב נוראי של לא אנוש שלא רוצה להפוך לאנוש ומנסים למשוך אותו להיות אנושי.

איימתי על ה"הורים" שלי. לא רציתי להגיע לשם.

לא סבלתי את ה"פסיכולוג" והוא לא סבל אותי.

עברנו דירה, התחלתי להרגיש דברים חדשים.

שלא הכרתי קודם.

ב"כיתה" החדשה הייתה ילדה.

באופן מוזר לאתו זמן לא הצלחתי להרגיש את הרגשות שלה.

זה הבהיל אותי והחלטתי לברר למה אני לא מצליח להרגיש אותה.

העלתי אפשרויות שהיא לא קיימת, שאני המצאתי אותה.

שהרגשות שלה חזקים ומוגנים מידי ואני לא מצליח להרגיש אותם.

שאני מרגיש אותם אבל מסיבה כל שהי מדחיק אותם, מתכחש אליהם.

שהיא טובה מידי, רעה מידי, חזקה מידי, יודעת יותר מידי, לא הבנתי מה קורה..

במשך חודשים הסתגרתי וניסיתי להבין מה קורה.

השתגעתי עם עצמי, לא הצלחתי להבין.

החלטתי שאני חייב לדעת!

עקבתי אחריה אחרי ה"בית ספר"

חיכיתי שהיא תיפרד מכל ה"חברים" שלה.

סוף סוף זה קרה!

הגענו עד הבית שלה ופשוט תפסתי ריצה כל כך מהירה. ולקחתי אותה איתי.

לא רחוק.

זה היה הפעם הראשונה שמישהו רואה אותי עושה דבר כזה!

טוב, הם קוראים לי.

צריך ללכת.

המשך הסיפור.

בפעם הבאה.

המשך nightmare מהנה

שלכם:

Synthetic Darkness