הכל חדש ונוצץ

כבר מזמן סיימתי לקרוא את הספר הזה ואפילו שכחתי ממנו. הלכתי לאימונאישי למטפלת, הכניסו לי שם דברים אחרים לראש, תיאוריות שונות ומשונות והרגשתי שזה לא עובד עלי. חזרתי לספר, קצת לתיאוריות, קצת לדוגמאות ומיד הבנתי. כן, אני קורבן וזה לא נעים להיות קורבן, לא נעים להודות בזה אבל חייבים. המחברת טוענת שכדורים פסיכיאטרים לא עוזרים במקרה כזה וכן מרבית המטפלים לא מבינים את הסיטואציה. אם אומרים לאותו קורבן: האחריות עליך, או הכל תלוי רק בך זה רק מחמיר את המצב, אותו קורבן לא מבין מה באמת קורה לו. המתעלל  עושה הכל כדי להסתיר את ההתעללות וליצור רגשי אשמה. הקורבן לא מבין איזו אחריות עליו לקחת ואיך הכל תלוי רק בו. הוא עושה כל מה שצריך ובכל זאת זה לא עובד. 

כן, חזרתי לספר, קראתי כמה דוגמאות, התעצבנתי קצת, הגעתי לכמה מסקנות אבל לפני כן אתן דוגמה מהספר

בסרט 'טאטי דניאל' אנו משתעשעים מן העינויים הנפשיים שמענה גברת קשישה את סביבתה. תחילה היא מתעללת בעוזרת הותיקה עד שהיא גורמת למותה בתאונה. הצופה אומר לעצמו 'מגיע לה, היא היתה כנועה מידי!'

אחכ מכוונת הסבתא את רשעותה כלפי משפחת אחיינה שקיבלה אותה לביתה. האחיין ורעייתו עושים כמיטב יכולתם להשביע את רצונה, אולם ככל שהם מרבים לתת, כן היא מרבה להתנקם בהם.

לשם כך היא משתמשת בכמה מן השיטות המקובלות על פרוורטיים: רמיזות נבזיות,שקרים, השפלות,. הקורבנות אינם מבחינים במניפולציה הזדונית, אלא מנסים לגלות הבנה ומרגישים אחראים למתרחש: 'מה עשינו לה שהיא שונאת אותנו כל כך?' לזקנה אין התפרצויות כעס, היא רק קרה, מרושעת, לא באופן מופגן שהיה מקים עליה את הסובבים. כל שנחוץ לה הוא נגיעות קלות ומערערות שקשה לזהות בודאות. כוחה של הזקנה רב: היא הופכת את היוצרות ומציגה את עצמה כקורבן ואת בני משפחתה כרשעים שזנחו אישה זקנה בת 84 סגורה לבדה בדירה וכל מזונה הוא מזון לכלבים.

הקורבנות לא מגיבים בתגובה אלימה כלשהי. הם מקווים כי חביבותם תמצא בסופו של דבר הד בליבה של מי שתוקפת אותם וכי היא תתרכך. אבל ההיפך הוא שקורה, שכן חביבות רבה מידי כמוה כהתגרות בלתי נסבלת.

האישה הזקנה והמרושעת משעשעת ומרגשת את הצופה. ודאי שרשעותה נגרמה מסבל רב. היא מעוררת את רחמינו ומתמרנת אותנו כפי שתמרנה אותם. אין לנו רחמים על הקורבנות. הם נראים טפשים מטופשים. ככל שגוברת רשעותה של הזקנה כך הם נוהגים בה יותר חביבות ונעשים בלתי נסבלים בעינינו וגם בעיניה.

בסופו של דבר האדם היחיד שנושא חן בעיני הזקנה הוא העוזרת החדשה.

לאחר הדוגמה הזאת נותנת המחברת- מארי פראנס היריגוין את פרשנותה לתופעה. מדובר בהתקפות פרוורטיות שמחוללות תהליך לא מודע של הרס נפשי. התוקף מרומם את עצמו ע"י השפלת האחר וגם מאשים אותו כאחראי למצב. הפרוורטי נוהג כך דרך קבע ולא מפקפק בדרכו. למעשה הוא חי מהשפלת אחרים. אין בו כבוד ולא חמלה.

פרוורטים מעוררים קינאה. הם נראים כבעלי כוח עליון ותמיד מנצחים. מרביתם בעלי קסם אישי רב והסתגלות חברתית טובה. הפרוורטי תמיד מסכן ומעורר רחמים עד שמתגלה פרצופו האמיתי. ואז אנו חשים מרומים נלעגים ומושפלים. קשה מאוד להגדיר אדם כפרוורטי. התוקף משתק את קורבנו, טיפול לא נכון בקורבן יכול רק להחריף את הבעיה ורוב המטפלים לא מאבחנים אותה כראוי. בעיקרון הפרוורטי הוא איש מסוכן שצריך להתריע כנגדו. הוא גורם הרבה ספיקות ובלבול ובלה בלה בלה

הפרשנות שלי: עובדה היא שלא כל אחד מגיע למצב של קורבן. כמו שאני טוענת האחריות למצב בין 2 אנשים חלה על שניהם. מצאתי בדוגמאות אחרות מכנה משותף בין כל הקורבנות. כולם חדורי האשמה עצמית, חסרי ביטחון, מנסים להיות בסדר ולרצות את כולם. הזקנה מלמעלה מזכירה קצת את אמא שלי. היא כל הזמן מתלוננת. חלק מהתלונות שלה אמיתיות, חלק לא, חלק מדבריה אמת, חלק לא, כאשר אני מתחילה לרחם עליה היא השיגה את מבוקשה. היא ואחותי באותה רמה של פרוורטיות ולכן הן מסתדרות ככ טוב. כא מהן נוקטת שיטות אחרות.

ולי יש הרבה עבודה.