אחרי הכל בניגוד למלחמת לבנון אני נמצאת בצד השקט של המלחמה. ושכך ישאר. אני יכולה לכבות את הטלוויזיה ולשכוח ממנה. אני יכולה לשבת בארומה כמו התלאביבים במלחמת לבנון שיצא עליהם קצפי ולהבין. להבין את הצד השני. את הצד הזה שישב בארומה בחוסר איכפתיות. שהרי הוא לא היה בסכנה. להבין למה כולם היו אדישים שהרי הם לא ידעו כלום. כאשר נפלו גראדים על באר שבע שמחתי לשמוע שאף אחד לא נפגע וזה הכל. אילו לא הייתי יודעת מה זה לחיות תחת צל גראדים או קטיושות ואזעקות הייתי עוברת לסדר היום. אצלנו במלחמת לבנון סגרו את העיר. אין יוצא ואין בא. אבל מרחוק מי יכול להרגיש את זה? מי יכול להרגיש את הפחד הזה?
אבל כשחיילים נכנסו ללבנון והתחילו להפגע כל הארץ נרעדה. עכשיו אני נרעדת מזה. מהכניסה הקרקעית לעזה. אני הבעתי פליאה איך שזה שאזרחי ישראל בוכים על חיילי צהל שנפגעו ואינם בוכים על אזרחים. ואני עכשיו עושה את אותו הדבר. אני שומעת שצהל נכנס לפעולה קרקעית נעשה לי רע, אני שומעת שיש נפגעים נעשה לי עוד יותר רע וכשיש הרוגים זה נורא. אני חושבת על חיים שנקטעו, חייו של החייל, חייו של בני משפחתו ולא משנה מאיזו אש הוא נפגע. וזה כואב. אין לו מקלט או ממד או מרחב מוגן בעת מלחמה. כן, אני כמו כולם. דואגת לחיי הילדים שלנו. החיילים שלנו. הילדים שמשלמים בחייהם כדי שאני אוכל לשבת בשקט בארומה.
לא לא , אני לא אשב בארומה. עד שזה יגמר. יש גבול.
8.1.09 רק דיברתי. עוד לא למדתי לשתוק כשהכל בסדר? אני והפה הגדול שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@