הכל חדש ונוצץ

אבא שלי נפל

קיבלתי את זה ברגשות מעורבים.

תחילה אמרתי אני לא אטפל בו

סוסון אמר שסבא לא יוכל לנהוג ועכשיו כשלקחו לו את הרשיון אין מי שיסיע אותו או יחזיר אותו מסבא וסבתא.

קיבלתי את ההודעה יום אחרי שזה קרה.

שוב ברגשות מעורבים.

אמרתי שהם למדו כבר לא לסמוך עלי, שאני לא מהווה להם משענת, ובכל זאת תמהתי למה הם מודיעים את זה אחרי יום.

ברור שזה לא מאורע משמח. ברור שביחסים המשפחתיים היום זה עוד יותר קשה

אם הכל היה בסדר הם היו מתקשרים מיד להודיע לי והייתי באה לבית חולים.

אלא שזה לא בסדר. עד כמה זה לא בסדר ואיזו תגובה צריכה לצאת ממני בהתאם?

לא יודעת איך להגיב לזה

לעיני צצים עוד מקרי בית חולים שהיו במשפחה.

אני נזכרת איך החייזרון היה מאושפז עם סטרידו ואף אחד לא בא לבקר אותו.

לכל הילדים באו אורחים עם פיצות ומתנות

לא חשבתי שצריך לבוא

אבל בכל זאת אם לכולם באים אורחים

הם אמרו שהם לא רוצים להכנס לבית חולים. לא רוצים להדבק במחלות, אבל כשהם היו מאושפזים בכלל לא חשבתי על דבר כזה. בכלל לא חשבתי על מחלות. חשבתי שצריך לבוא לבקר. כי ככה נהוג

וגם כאשר החייזרון היה מאושפז עם אסטמה הם לא באו מאותה סיבה. כולם לא באו, לא ההורים, לא האחות, לא הבני דודים.

בגיל  10 כאשר עבר ניתוח שקדים אמרתי אם לא תבואו אני לא אבוא לבקר אתכם כשתהיו חולים.

אז הם כן באו. רק ההורים.

סוסון לא זכה לגורל יותר טוב

כאשר התגייס אישפזו אותו מהצבא במחלקת עור.

לא באו לבקר אותו. הם היו עסוקים עם הצרות של אחותי שנתפסה אז בבגידה. זה גם סיפור. כאשר אמרתי שזה לא בסדר אבא שלי אמר שהוא לא חולה מסוכן לכן לא צריך לבוא לבקר אותו. הוא חזר על זה כמה וכמה פעמים ואני אמרתי חכה חכה כשאתה תהיה מאושפז

הוא היה כבר מאושפז פעמים מאז...

אבל לרגע צץ בי הקול האחר: דפנה זה אבא שלך, הוא לא צעיר, אולי הוא כבר לא יקום, הוא יהיה כמו אמא עד סוף ימיו. זה בטח לא יאריך את ימיו הסיפור הזה. למרות הכל זה אבא שלך.

וכך הכל מתערבב המעשים הטובים המעשים הרעים עבר הווה עתיד

אם אני באה אני פריירית

אם אני לא באה אני בת זונה

והיא כרגיל תקטוף את הפירות.