הכל חדש ונוצץ

שכבנו על הדשא על שמיכה. זה היה יום העצמאות של אמריקה וחיכינו לזיקוקים. זה לא היה ליד הבית. זה היה הרחק הרחק שעתיים נסיעה מהבית, ב Dellaware . ליד מרכז השיקום שסוסון היה בו. סוסון שכב על השמיכה, שערו קצוץ קצוץ, לא נשאר זכר מהבלונד, הבעת פניו עייפה. הוא היה שקט חביב ונימוסי. למה הוא כלכך שקט? שאלו אותי.למה? כי הוא בשלב 6 של Rancho los amigos scale . מה הם מבינים.

ישבתי על השמיכה לידו עגמומית מתמיד. זה עתה נפל לי האסימון. סוסון הישן לא יחזור לעולם. עד עכשיו כל הזמן חיכיתי לו. חיכיתי שהוא יתעורר מהקומה וישוב להיות הילד שהיה. ילדון קטן בלונדיני נמרץ ורעשן. אבל הוא התעורר מהקומה ולא היה שום זכר לילדון הבלונדיני הנמרץ והרעשן. תחת זאת אני נמצאת עם ילד שבכלל לא דומה לילד ההוא. ילד קטן צנום, שקט, מחייך כל הזמן לכולם, לא לגמרי מבין מה הולך סביבו, אין לו את כל המיומנויות שהיו לו, הוא לא מתמצא בשטח הוא לא שום דבר. כך הוא ישאר? אני רוצה את סוסון שלי. אני רוצה את סוסון הישן שלי. החבר הכיטוב שלי. מי זה הילד הנמצא לצדי. מי זה? אני לא מכירה אותו. הילד שהיה איננו עוד. לידי נמצא ילד עם אותו שם ואותה תעודת זהות ואפילו אותם גנים אבל אני לא מכירה אותו. אני צריכה ללמוד להכיר אותו כמו אם את תינוקה. להתחיל את הכל מההתחלה.

סוסון היה אז חודש וחצי בשיקום ונותר לו עוד חודש. בדיוק חודשיים אחרי התאונה. ורק אז נפל האסימון. אני זוכרת את הרגע הזה. כן יום העצמאות. סוסון יצא לחופש מהשיקום. במקום לחזור הביתה החלטנו לחגוג במקום ולהתגורר במקדולנד'ס האוז הסמוך. ושם בדיוק שם הסתכלתי על סוסון החלש והעגום והבנתי. שנאתי אותו אותו רגע. לא אני לא רוצה את הסוסון הזה. אני רוצה את הסוסון הקודם. אבל זה מה יש. זה מה יש.

זה הכה כמו מכה בפרצוף. כמו סטירת לחי. מה שהיה לא יהיה יותר. מה שהיה לא יהיה יותר. כך בפתאומיות. כן, אני מצפה לסוסון שלי שיחזור ופתאום בחטף אני מבינה שהוא לא יחזור. באמת עד אותו רגע האמנתי שהוא יחזור. היו תקוות ולפתע... כן צריך לחיות עם סוסון חדש. צריך לחיות חיים חדשים. הכל התהפך. הכל....

סוסון הקטן לעולם לא חזר.... מעניין מה היה קורה אם החיים היו נמשכים כרגיל. סוסון הקטן הוא האיש שהיה בחיי ונעלם. והעלמותו שינתה כה רבות....