הכל חדש ונוצץ

הייתי אתמול בבריכה של הטכניון.

ראיתי שם את בת אחותי

בקושי זיהיתי אותה, יו איזה שמנה (איפה האייקון הזה עם החיוך השטני)

קיוויתי שהיא לא תזהה אותי ונעבור זו על פני זו

אבל כך ליד הקפיטריה פתאום אני שומעת: 'דפנה'

עשיתי עצמי כמופתעת ואמרתי : 'אה, שירי'

היתה קצת מבוכה, היא ישבה עם 2 חברות שלה

בעצם אני לא יודעת מי או מה הביא אותה לבריכה של הטכניון זה לא השטח שלה

היא התחילה לדבר עלי עם חברותיה

'זאת אחות של אמא שלי'

'דומה לה'

'רק שאני שמנה' אמרתי

אמא שלך רזה? שאלה החברה האחרת

כן

יותר לא שמעתי.

אני הלכתי לאכול הן הלכו לדרכן

'החייזרון פה?' שאלה כשחלפו שוב על פני

'לא, למסור לו ד"ש?'

'כן' אמרה בהתלהבות. אני יודעת שהיא מתה על החייזרון שלי

'חמודה' אמר החייזרון כשחזרתי הביתה

היא באמת חמודה.

תמיד אני מתפלאה על עצמי איך זה שאני לא שונאת אותה למרות כל הסיפור מסביבה, למרות תאריך לידתה והמריבות שהיו סביב זה, למרות הנזקים שלידתה הסבה לי, ששכחו ממני, שלעגו לי, שהפסיקו לעזור לי, שהפסיקו לבקר אותי... היא בעצם לא קשורה בזה, היא לא אשמה שהיא נולדה, היא לא אשמה ביחס שקיבלתי מאמה מהסבא והסבתא כאילו יש מסגרת ויש תוכן. המסגרת סביבה נוראה אבל התוכן נהדר.

ואז חשבתי על עוד משהו. אני שונאת ערבים. אבל אני לא שונאת את עלי. עלי הוא המלצר במסעדת הבית שלנו. כבר שנים שהוא מקבל אותנו בסבר פנים יפות. הוא אהב את החייזרון עוד מהימים שהיה תינוק ועשה בלאגן במסעדה, עשה רעש, הלך לשולחנות עם אנשים שהוא לא מכיר והתחיל לדבר אתם. עלי תמיד נתן לו ממתקים ויחס מיוחד. אז איך זה שאני שונאת ערבים ולא שונאת את עלי. שוב יש מסגרת ויש תוכן, הערבים הם העם ששונא אותנו כיהודים, שהיה רוצה שנלך מכאן ומנסה להעיף אותנו מכאן בכל הדרכים האפשריות, או מלחמות או כיבוש זוחל, אבל הערבי כאיש פרטי יכול להיות אדם נפלא. יש מסגרת איומה ויש תוכן נהדר והניגוד הזה בשני המקרים מבלבל קצת.

***

זו הפעם השניה מאז שאני בישרא שהבלוג נצבע בירוק

ברכות למכבי חיפה אלופת המדינה בפעם המי יודע כמה

***

וברכות לאריק על נצחונו בהישרדות. הגיע לו. הוא קיים את מה שהבטיח בתחילת המשחק: אני אוכיח שאפשר לנצח את המשחק בלי כוח פיזי. הוא עשה זאת.