הכל חדש ונוצץ

כשהחזרתי את אבי מבית החולים היתה מודעת אבל על קיר הבית. השכנה א' נפטרה. זה זמן ידעתי שהיא חולה במחלה הארורה ההיא אבל בכל זאת חטפתי זעזוע. בכלל לא ידעתי שהיא נפטרה. היא ליוותה את רוב שנות ילדותי, היא היתה שכנה טובה ואשה טובה. תמיד טובת מזג ועם סיגריה בפה. תמיד שמחה אף פעם לא מתעצבנת לפחות לא ברמות של אמי. היא היתה אשה יפה ומטופחת עד יום מותה. היה לה כזה קול נמוך ונימת דיבור מיוחדת. תמיד הייתי נכנסת אליה כאשר שכחתי מפתח ואמא לא היתה בבית. תמיד הייתי משאילה ממנה את האנציקלופדיה העברית. תמיד היה לה הכל. היא היתה מן ג'דעית כזאת.

היו לה 2 בנים. יש לה עוד בעצם, בגילים מקבילים אלי ואל אחותי. עם הבן הגדול יצאתי פעם בחברה. פעמיים יותר נכון, פעם בתחילת התיכון ופעם בסוף התיכון ובתחילת הצבא. היו אלה חברות שונות. השניה היתה יותר מוצלחת.

משראיתי את המודעה נכנסתי לביקור אבלים.

הבית נראה מוזר בלעדיה. כאילו עוד רגע היא תצא מהמטבח ותצטרף לחבורת המנחמים שיושבת שם. הבן הגדול פניו נראו נורא. היה בהן עצב אינסופי. הבן הצעיר נראה כמי שקבל את מות אמו יותר בקלות. ישבנו והעלינו זכרונות. כן, על השכן ההוא שהיום נעשה אישיות חשובה ואני בטוחה שכמה בלוגרים מכירים אותו, על הצבא

ולפתע שוב אותה שאלה מעצבנת: מה שלום אחותך? שואל הבן הצעיר שהיה מיודד אתה

אנחנו לא בקשר

לא טוב שהשכנות האחיות החמודות שלי לא בקשר - אמר הבן הגדול. תשלימו, אתן חייבות להשלים.

פתאום כולם נהיו לי משכיני שלום

לא אנחנו לא חייבות

אבל הייתן חברות

לא תמיד היינו חברות. אתה לא זוכר איזה מכות היא חטפה ממני? אתה לא זוכר איך כל פעם היא צרחה :אמא אמא? כל הרחוב שמע אותה

כן, נכון

אז ככה זה פעם לא היינו חברות , אחכ כן ועכשיו שוב לא. ככה זה.

נפרדנו לשלום. צר היה לי קצת על כך שדבר מותה נודע לי במקרה. ובכל זאת שמחתי שזה בכלל נודע לי והיתה לי הזכות להביע את תנחומי, כמה שכבר אפשר לשמוח על זה. היא מתה בידי הבן הגדול, סיפרה לי אמא. היא לא רצתה לחיות, מאז בעלה נמצא בבית אבות סיעודי עם אלצהיימר היא לא רצתה לחיות. זה הלך אצלה מהר. היא חיכתה עד שהבן הגדול שלה יבוא ואז היא מתה.

מעניין כמה אדם יכול לווסת את מותו.