היא הולכת ודועכת לידי.
היא כבר רזתה, היא כבר לא יכולה לשיר. היא מנסה.זה חורק. אומרת שהכימו משתק אותה. עושה לה נימול באצבעות. מה שלום אבא שלך היא שואלת.
כן באופן פרדוכסלי ולא צפוי נקשרנו. לא חשבתי שלאבא שלי יהיה בדיוק את מה שיש לה. כשהיא דברה על מחלתה לא עלה בדעתי שזה יגיע אלינו.
שפעת היא קראה לזה. לא זה שום דבר, שום דבר. מפחיד אותי השום דבר הזה. אולי אז זה היה שום דבר.
היא היתה אמורה לנסוע איתנו להולנד אך לא נסעה. היא היתה חסרה מאוד. היא שרה סולו נפלא והמחליפות שלה לא הגיעו לקרסוליה. קול סופראן מהמם , חזק, צלול.
היא ארחה את מסיבת הסיום של שנה שעברה. יום אחרי שנתבשרתי על גילוי המחלה בגופו של אבי.
האווירה היתה נהדרת. ישבנו בגינה, שרנו שירים, אכלנו, צחקנו, נהננו מאוויר הרים צלול, צמחיה, דשא נדנדה.
בתום הערב כשבאנו לאסוף את הכלים אמרתי לה: את יודעת גם לאבא שלי יש שפעת.
היא לא הססה לרגע. מיד היא נתנה לי את שמו של הרופא שמטפל בה. בצירוף הנחיות כיצד לפעול. היא אמרה שהוא העוגן, הוא נותן הפניות והוא רופא מצויין. היא עצמה לא מתעסקת עם זה , כך אמרה, היא נותנת לבעלה לשבור את הראש. היא רק מטופלת.
אנחנו נסענו להולנד. היא נשארה
היא עברה ניתוח בזמן שהיינו בהולנד. בדיוק כמו אבי.
ומאז הניתוח היא הולכת ודועכת.
היא מספרת לי על מחלתה. אני מספרת לה על אבא.
כמה המחלה הזאת איומה. כמה היא משנה את החיים.
ניתוחים, כימו, טיפולים קשים שגורמים לי לתהות האם כדאי בכלל לעבור אותם? האם הם מאריכים חיים או מקצרים אותם.
עד הניתוח היא תפקדה מצויין ונראתה מצויין. היא כבר קיבלה כימו אבל זה לא השפיע כך עליה. היא מוגבלת באוכל, בשעות האוכל, היא אומרת שעוד כמה חודשים היא תוכל לתפקד כרגיל.
ואבא, גם הוא עבר ניתוח וזה הסתבך קצת. עכשיו הוא מקבל כימו וגם מסתבך קצת.
וזה מפחיד. כל כך מפחיד. ועצוב.
כך נקשרנו היא ואני. מי היה מאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@