זה הקטע הכי מזוהה עם רצח רבין. מחזיר אותי אחורה 15 שנה לתחושת הזוועה הבלתי נתפסת. לא חשבתי אז על פוליטיקה ולא על הסכמי אוסלו. חשבתי שזה בלתי נתפס לרצוח ראש ממשלה. לרצוח את רבין. לא חשוב מה נעשה כאן במשך השנים אבל הימים ההם הילכתי כמו זומבי. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות דבר כזה? פתאום כולנו נעשינו מקשה אחת, שמאל ימין, ערבים יהודים כל העולם כולו. זה היה רגע של זוועה. זה היה רגע של התעלות. וזה חלף.
רצח רבין בשבילי הוא ה4.11 . אני לא נוהגת לציין אירועים לפי תאריך עברי אבל רשמית היום זהו יום השנה ה 15 לרצח רבין וזה מצטרף ל-2 דמויות שאיבדנו לפני חודש
אתמול היה 30 למותה של סבתא א' אזכרה וגילוי מצבה. לא הלכתי. לא חשבתי שאני צריכה ללכת אבל עכשיו אני חושבת שהייתי צריכה ללכת. האקס הפעם בא. הוא לא ביקש ממני לבוא. תעשי מה שאת מרגישה הוא אמר ואני הרגשתי שאני לא צריכה לבוא. באתי ללוויה וזה הספיק. בכל זאת אנחנו גרושים הוא נשוי בשנית ויש שם נציגות של אשתו שלא הכי נעימה לי. אבל אולי הנציגות הזאת צריכה להרגיש לא נוח בנוכחותי. שהרי זאת היתה הזדמנות להתלכד לרגע מחדש ולאותת משהו לאשתו ומשפחתה. כן, אני הייתי שם קודם ואין לו ילדים ממנה. בכל זאת בשנים האחרונות סבלתי מניכור גורף מצד בני משפחתו כך שאולי להיות בהלוויה זה מספיק ומכובד ולהיות באזכרה זה כבר דביק.
גם בוז'ינקה שלנו הלכה מאיתנו לפני חודש. חייזר עכשיו בבית ליום יומיים ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנהוג כמנהג היהודים ולעלות אל קברה. הוא אמר שהוא לא רוצה. אולי זה כואב מדי. לי הכל נראה מנוכר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@