הכל חדש ונוצץ

בוז'ינקה, היא לא יוצאת לי מהראש. אמנם אני עושה הכל כרגיל כאילו אבל שום דבר לא כרגיל. היא חסרה בכל מקום. בכל מקום אני לא פוגשת אותה. אני נזכרת ברגעים האחרונים שהיא עוד היתה איתנו. אני נזכרת ברגעים אחרים והלב נצבט

לפני שנה היא ליוותה אותנו לבית הכנסת ביום כיפור. זה היה ככ חמוד. היא כמעט נכנסה אתי לעזרת נשים. בסוף נשארנו בחוץ ברחבה. וגם חזרה איתנו הביתה. כזאת מתוקה.

השנה חסרה לי התמונה הזאת של יום כיפור. לא היינו כאן. נדמה כאילו עוד צריך להיות היום השקט הזה. היום שהכל דומם והכבישים מתמלאים אנשים ואופניים. השנה הייתי באילת. אילו נשארתי בבית אולי בוז'ינקה עוד היתה איתנו. הייתי צריכה להשאר בבית. כל הזמן יש לי הרגשה שהייתי צריכה להשאר בבית. לא יודעת מה קרה לה בהעדרי. לא יודעת מתי זה קרה לה לא יודעת איך זה קרה לה איך היא נפצעה. אולי השכנה יודעת. מאז שספרתי לה ששחורי נפצעה והיא אצל הווטרינר לא החלפתי איתה מילה. נראה כאילו היא מתחמקת ממני. יש מצב ששחורי נכנסה לדירה שלה ונפלה מהמרפסת. קומה שלישית.

לא יודעת להסביר במילים את חסרונו של היום הזה. כאילו מה נכנס לי לראש לצאת לנופש. למה לא נשארתי כאן כרגיל. מה היה כאן השנה? תמיד אני כאן. מי היה כאן, מה היה כאן? כמה בכלל באו? כל שנה באים פחות. כאילו עננה שחורה מלווה אותנו מאז היום הזה. כל מיני דברים שהיו בשנה שעברה אינם עוד. כל מיני דברים טובים. כל מיני דברים טובים שהשאירו טעם טוב קיבלו טעם רע. סבתא א' שפגשנו לפני שנה במסעדה איננה עוד, צליחת הכנרת שכה נהניתי ממנה לפני שנה התפספסה לי השנה באופן מוזר, אבל שום דבר לא דומה לחור שהשאירה אחריה בוז'ינקה. דברים התקלקלו, דברים תוקנו או הסתדרו לבד אבל בוז'ינקה אינה חוזרת. היא גם לא תחזור. הכל יכול לחזור חוץ ממנה והחצילים של סבתא א'.

יוצאים מהבית. חוזרים לבית ריק. היא לא מחכה לנו בשום מקום. אני מסדרת את הבית, אני מסדרת בית ריק. היא לא במטבח, לא רוצה אוכל, העינים שלה לא מסתכלות בי בתחנונים, הזנב שלה לא מתנופף אל על, היא לא בבית, היא גם לא בחוץ. בחוץ יש חתולים אחרים. היא כבר לא שם. אמא של אולגה עוד חיה. ועוד חשבתי שהיא בת מזל שאימצתי אותה. גם חייזרון לא בבית. הוא בא פעם ב ולא מדבר. איש אילם וגבוה ודק. אני מרגישה כאילו אין לי מה להציע יותר בשבילו בבית. זה לא אותו הבית. שום דבר כבר לא אותו הדבר. העולם מתחלק כאילו לימים שהיא היתה ולימים שהיא כבר לא. עכשיו היא רק תמונות. עכשיו היא עוד זיכרון, עוד חלק מהעבר. קערת האוכל שלה עדיין מחכה לה עם הסעודה האחרונה, גם ארגז החול. הנה תמונות מהחופשה ההיא. אז היא עוד היתה. מי שער שהיא כך תסתיים.

סוסון מתנחם בחתולים אחרים קונה להם אוכל. חייזרון אומר שמזל שהוא לא בבית. הוא ככ אהב אותה. יותר מכולנו. הוא היה משוגע עליה. . כואב לי לראות אותו . אני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל בפניו. הבית לעולם כבר לא יהיה אותו בית שהוא עזב. מה כבר יש לו כאן בבית. כאילו כבר אין לו למי לחזור. ואני אין לי כבר מה להציע לו. הבית שלי מתפרק אני לא יודעת אם אצליח לאחד אותו. הכי כואב לי להסתכל עליו או לחשוב עליו. להזכר בו איך הוא לא זז מהחתולה וכמה הוא היה מאושר איתה. למה זה הגיע לו? גם בלי זה קשה לו.

השיר הזה מלווה אותי מאז שהיא מתה. שחורי מתה. זה ככ לא מסתדר ביחד. אם רק אפשר היה לעשות UNDO