הכל חדש ונוצץ

ביום האחרון של אבא בבית הוזמן פסיכיאטר לבדוק אותו.

הוא בא, הקים את אבא מהמיטה, הושיב את אבא על כסא במרפסת ושאל אותו שאלות.

לשאלות האלה קוראים בדיקה

בתום הבדיקה הוא אמר לי במפורש: מקומו במח' תשושים. לא תשושי נפש. בשום אופן לא תשושי נפש.

אבל מאחר ואחותי כבר סידרה לו מקום בתשושי נפש ואמרה אל תעשו בעיות אבא נכנס לתשושי נפש.

הפסיכיאטר אמר לי שהוא ישלח לי את הדו"ח בפקס.

בדוח היה כתוב: תשושי נפש.

אין ספק שהפסיכיאטר שינה את אבחנתו. אין ספק שיש בידי אבחנה מזויפת

8.11.11 הוא אפילו מודה בכך. הכל אינטרסים הוא אומר.

שלשום הלכתי למעון הרופא לבדוק . דברתי עם אם הבית, דברתי עם המנהל ועם האחות הראשית. הם אמרו שאכן לפי התאורים שלי אבא לא תשוש נפש או שהוא גבולי וזאת כיוון שהוא מזהה אותנו, ההתנהגות שלו תקינה, הוא לא אלים, לא אומר דברים מוזרים ולא מתנהג מוזר. הדבר היחידי שהוא אינו זוכר מה היה לפני 5 דקות. הם יכולים לקבל אותו למחלקה אבל יש בעיה קטנה. הוא מאובחן כתשוש נפש. מה שהפסיכיאטר אמר לי זה לא חשוב. חשוב מה שכתוב. אין להם אישור משרד הבריאות להחזיק תשושי נפש. הוא צריך לעבור איבחון מחודש.

לאחר מכן אם הבית עשתה לי סיור במקום. המקום מיועד לאנשים צלולים כך שיש סיפריה, עיתונים, טלוויזיה, הרצאות, הופעות. אנשים במצב גופני ירוד יש להם טיפול ויש במקום רופא. חדר האוכל היה מלא זקנים צלולים שבזמנים אלה נראים לי כמו אוויר לנשימה. סיור בחדרים, לכל אחד חדר משלו. שירותים ומקלחות משלו ולא 3 אנשים בחדר שחולקים גם את השירותים. אפשר לבוא לבקר מתי שרוצים, יש מחלקות עם טלוויזיה בחדר. נראה די מעודד רק שצריך לעשות כמה פעולות פרוצדורליות לא הכי פשוטות.

אז מה עושים עם אבא?

אתמול היתה לנו פגישה עם הצוות המטפל באבא במקום הנוכחי

התכנסנו כולנו בחדר, אני , אמא, אחותי, אני משמאל אחותי מימין ואמא באמצע וזה פחות או יותר שיקף את הדעות שלנו בעד, נגד, ומי שלא יודעת מה להחליט. הצוות כלל רופאה, עובדת סוציאלית, אחות, פיזיותרפיסט, תזונאית ועוד אחת שאני לא זוכרת מה תפקידה. הרופאה תארה את המצב של אבא שנשמע גרוע ביותר. האיש חלש מאוד, מע' החיסון שלו חלשה, תפקוד כבד לקוי, וכו' וכו', כולם מסכימים שרמת הקוגניציה שלו לא מתאימה למקום. אבל כולם ממליצים על מסגרת טיפולית. לסיכום אפשר להחזיר אותו הביתה עם מטפל 24 שע' ביממה כמו שכבר היה, והוספיס בית, הווה אומר שפעם בשבוע בא אליו רופא, גם זה כבר היה, אפשר הוספיס אבל רוב האנשים שם לא בהכרה או במצב סופני חמור, אפשר מח' תשושים כמו במעון הרופא, אפשר גם להשאיר אותו כאן.

אז התחיל ויכוח. אני אמרתי שאבא חולה סרטן , לא תשוש נפש ומקומו לא כאן אבל אחותי אמרה שמקומו כן כאן מהסיבות הבאות: הוא לא יכול לחזור הביתה אין מי שיטפל בו, אמא לא תטפל בו לבד ואני והיא עסוקות כא בענייניה ולכן לא נטפל בו, היא התעלמה לחלוטין שעד היום טיפלה בו עובדת זרה ולא אנחנו. הוא חייב להיות במסגרת טיפולית, כאן יש רופאים אחיות, מטפלים שרוחצים אותו, אוכל, תרופות זמינות -כך אמרה.

ומה עם החברה הנהדרת שיש כאן?

זה לא מעניין אותו, הוא מכונס בעצמו ולא איכפת לו מי נמצא סביבו, כך היא

ומי אמר לך את זה? שאלת אותו?

הוא לא אמר כלום

אבא אף פעם לא אומר כלום, לא מהיום, זה לא אומר שהוא לא רואה ושזה לא משפיע עליו לרעה הוא אמר שהוא רוצה הביתה

אמא אישרה - הוא אמר שהוא רוצה הביתה

כולם רוצים הביתה. הוא לא יכול להיות בבית - כך אחותי.

הוא גם לא יכול להיות כאן - אמרתי. מאז שהוא כאן מצבו הדרדר, הוא חטף זיהום פעמיים , תוך חודש וחצי שהוא כאן הוא בקושי הולך, הדרדרות כזאת מהירה עוד לא ראיתי, בחדר הוא לא לבד, אין לו פינה משלו, אין לו פרטיות, אני לא יכולה לבוא לכאן ולשבת לידו בשקט, השירותים משותפים והוא נדבק כאן במחלות, אין לו כאן עם מי לדבר, הוא מנותק מהעולם, אין טלוויזיה, אין עיתונים, גם נפשית הוא מדרדר.

עכשיו על הצוות היה להציג את מסקנתו הסופית. העובדת הסוציאלית היתה נחרצת שהוא צריך להשאר במקום. כמוה , פחות נחרצים היו כל השאר. חוץ מהרופאה.

אתם מוכנים לרשום את זה בדו"ח ? את כל מה שאמרתם עכשיו?  - אמרה אחותי בתוקפנות

טוב, אם דעתי לא נחשבת אני הולכת, - אמרתי - בין כה וכה היא הפוסקת האחרונה בכל דבר ועניין, בין כה וכה אין ערך לדוחות שנכתבים פה אם בסופו של דבר רק מה שהיא קובעת נרשם, להזכיר שהפסיכיאטר רשם בדוח את מה שהיא החליטה. לא את מה שהוא עצמו החליט.

הרופאה חזרה ואמרה שהוא יכול להיות בבית ולפעמים יש בבית אנשים במצב יותר גרוע. תלוי מי נמצא סביבו וכמה מוכנים לטפל בו ולהשקיע. ההמלצה שלה שנמשיך להתווכח בחוץ ונחליט מה שנחליט.

וכך יצאנו למרפסת כשהויכוח נמשך. כל הדברים כבר נאמרו, רק שפעם אני דברתי עם אמא ומשכתי לכיוון שלי ופעם אחותי דיברה עם אמא ומשכה לכיוון שלה. וזאת הסיבה למה אמא כל הזמן משנה את דעתה. עכשיו יצא לנו לדבר ביחד. עכשיו הבנתי מאיפה אמא באה עם הדעות שלה. זה לא הדעות שלה, זה הדעות של אחותי. היא שוב מדברת על טיפול לבד שאמא לא יכולה לטפל לבד, ואבא צריך להיות שם בלי להתחשב בזיהומים, בכליאה במיטה, בחברה הזוועתית שיש שם שוב מפעילה מניפולציות ושמה דגש על כך שאי אפשר לטפל בו בבית וגם לא רצוי לטלטל אותו למסגרת אחרת. היא גם הוסיפה שגם אמא צריכה להיות בבית אבות כי עכשיו היא לבד בבית ולא חשוב הכסף של הירושה. יש לאמא מספיק כסף

אמא אמרה שהיא לא מוכנה לתת את כל חסכונותיה לבתי אבות.

רק מאיפה אחותי יודעת כמה כסף יש לאמא?

ולמה לעזוב ירושה? שהיא תעזוב את הירושה שלה. לא את שלי.

וכאן לי היתה המילה האחרונה.. עד שאבא בא לכאן אמא לא היתה לבד. היתה להם מטפלת 24 שע' ואני לא מבינה למה אני צריכה לחזור על זה בפעם ה1000 . אם אבא חייב מסגרת יש מסגרות אחרות. להזכיר שהוא חולה סרטן, לא שמים חולה סרטן בקן הקוקיה רק כי זה נוח למישהו. צריך לבדוק מסגרות. את עשית כאן מחטף - אמרתי לה. את חושבת שתפעלי לבד בלי לשתף אותי. את מחליטה על בתי אבות חופשי, כאילו שאין לי מה לומר בנידון. אני מתחשבת בדעתך שאבא צריך מסגרת את לא מתחשבת בדעתי שהמסגרת הזאת לא מתאימה לו. את עושה מה שאת רוצה. את לא מתחשבת במצב של אבא. את מתחשבת רק בנוחיות שלך. את מחליטה מה איכפת לו ומה לא איכפת לו. אנחנו צריכים להחליט החלטות ביחד. גם אם את חושבת על מסגרת צריך לבדוק אותה קודם. אני לא ידעתי מכלום, לא שהעובדת יצאה לחופש , לא על החלטתך להביא את אבא לכאן, לא איפשרת לי לבדוק אם המקום אכן מתאים. את החלטת וככה זה נראה. יש לי גם קצת ידע. אני מטפלת עד היום בפגוע ראש ויודעת שצריך לתת לו גירויים חיוביים כל הזמן, אני גם הביולוגית כאן ומבינה את המצב הרפואי של אבא יותר טוב ממך. המקום הזה לא טוב לו. את סיבכת את כל העסק.

- טוב על זה אני לא מתווכחת

- בואו נלך לנו"ש לאכול - אמרה אמא

- לא , לא , אני לא יכולה יש לי פגישה 

ויבעט ישורון ויברח.

אבל באמת מה עושים, אני כבר לא יודעת. העובדת הסוציאלית מאוד איכזבה. נראה, נחליט, רק שלא יהיה מאוחר מדי.