הכל חדש ונוצץ

ראש השנה מתקרב ועימו השאלה הנצחית מה אני עושה בחג.

אולי תשובה אמצא במה שעשיתי פעם.

הימים ימי 2002 אני ואחותי לא מדברות

ההורים באים לבקר אצלי ואבא מעלה רעיון, אולי נחגוג אצל ימימה (החברה הטובה של אחותי), אנחנו 2 משפחות קטנות

אני לא עונה. אם אני לא מדברת עם אחותי אז נחגוג אצל חברה של אחותי? מה הרעיון הטפשי הזה? כן, אני מבינה, אחותי נפרדה מבעלה והוא כבר לא ישתתף בחגיגה. הצטמצמנו קצת. אבל...

אני מעדיפה שלא - אני עונה בסוף.

לי בעצם יש כבר תוכנית. אנחנו נחגוג בבצפר שדה וגם נטייל. זו הפעם השניה שאני חוגגת את ראש השנה מחוץ למשפחה.

נוסעים לבית ספר שדה חרמון בדרך עוצרים באחוזת דוברובין. אוכלים שם צהרים. אני מזמינה סטייק אנטרקוט סוסון מזמין עוף מעושן. אני טועמת מהעוף המעושן של סוסון. דבר כזה טעים בחיים לא אכלתי. למה לכל הרוחות אני לא הזמנתי את זה, הרי המלצר התהדר עם המעושנים שלהם. אני עוד אחזור לפה אני אומרת. וכאן מתחיל רומן ארוך בן שנים עם אחוזת דוברובין. שווה פוסט אבל לא עכשיו.

 אנחנו מגיעים לבצפר שדה חרמון. אווירה כפרית פסטורלית נהדרת

בערב ארוחת ראש השנה מצויינת אך הבטן עוד סתומה מארוחת הצהרים.

למחרת יצאנו לטייל לבריכת המשושים של הזוויתן

מומלץ ביותר. זו לא בריכת המשושים המוכרת לכולנו. זוהי בריכה אחרת, יותר נכון 2 בריכות, לא פחות יפות רק שהגישה לשם הרבה יותר נוחה. אפשר להגיע לשם ברגל, המסלול מישורי, אין עליות או ירידות מטורפות  אפשר להגיע לשם בג'יפ עד המים ואפילו ברכב רגיל אבל על זה אני לא מתחייבת. אנחנו הגענו לשם ברגל.

עד היום הטיול הזה מהלך עלי קסם. האוירה הכפרית, האוכל, הטיולים, טעמו של העוף המעושן עדיין לא מש....

נו והשנה. לא יודעת. אני כבר לא יוצאת לטיולים כאלה עם הילדים. הם גדלו, אני לא ככ אוהבת לנהוג רחוק, אני פוחדת מכל דבר...

אמא התקשרה לפני כמה ימים להזמין אותנו לעמך . התאריך לא היה נכון. היא אמרה שתברר ומאז לא חזרה.

הנתק הרבה יותר גדול אבל הכעס יותר קטן. נראה....