הכל חדש ונוצץ

האזכרה נערכה בסופו של דבר כפי שאני קבעתי.

כולנו הגענו בזמן

כולנו זה קומץ אנשים אמא, אני והילדים, אחותי בנה הבכור ובתה, בן דוד אחד של אבא והרבי.

אף אחד אחר לא הגיע. לא חברים שלי לא חברים של אחותי לא בני משפחה ואפילו הבן האמצעי של אחותי. חכינו למשפחה מהמרכז שהבטיחו להגיע, אף אחד לא הגיע. הם טעו בתאריך או משהו מה שאומר שאולי יש אזכרה אחרת בלעדי אבל זה לא איכפת לי.

אחותי ואני לא החלפנו מילה. אפילו לא הסתכלתי עליה. וזה חידוש. כי עד היום למרות הכל תמיד שידרנו עסקים כרגיל. מדברות, אפילו צוחקות יחד. צביעות בלתי מוסברת. ורק בבית הגחלים רוחשות. אהבתי יותר ככה כמו עכשיו. לא לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. לשים את הקלפים על השולחן. אפילו היו מעירים לי על הצביעות הזאת. אז זהו. זה נגמר. אפילו כמעט דרסנו אותה בדרך. ראינו אישה חוצה כביש בצורה מסוכנת. לא זיהינו אותה. רק אחרי שהיא נעצרה ראיתי שזאת היא. הבנים החליפו חוויות מהשירות הצבאי המשותף. כזכור הם שירתו באותה יחידה.

אני הזמנתי את הרבי תכול העינים שעשה את הלוויה. הוא היה משוחרר יותר ודפק בדיחות שחבל על הזמן. לפני האזכרה הוא עוד היה קצת רשמי יותר. סיפר קצת על עצמו. הוא יליד ארהב, הוא עורך הלוויות ואזכרות בחצי מישרה, בחצי השני הוא שוטר שתפקידו העיקרי לתפוס שוטרים שעוברים על החוק, כל רושמי הדוחות למיניהם שפעמים רושמים דוחות לאנשים שלא עברו כל עבירה ועוד מיני מרעין בישין. מי אמר שחרדים לא עובדים? הוא נתן את כובע השוטר שלו לבן שלי שבא בלי כיפה. חבל שלא צילמתי את זה.

אחרי התפילות נפרץ מעיין הבדיחות. את רובן הוא סיפר ביידיש וזה היה נשמע מצחיק גם למי שלא הבין. הוא גם תרגם לפי הצורך. גם אם הוא לא סיפר בדיחה זה היה מצחיק.

למשל שואלים אותו אתה עושה רק לוויות ואזכרות

כן

ולמה אתה לא עושה חתונות

אני מעדיף לקבור אותם אחד אחד.

הייתי על סף בכי לפני האזכרה. הרבי הוציא לי כל חשק לבכות.

ואמא אומרת. הרגשתי שאבא יצא מהקבר והיה איתנו. הוא נכנס ברבי הזה. כן, גם אבא היה שטותניק לא קטן בימיו הטובים. אפילו בבית אבות כשהוא נחשב תשוש נפש הוא היה מתלוצץ עם העובדים...

אבל עכשיו אין אבא וזה עצוב

כל אחד התפזר לדרכו וגם זה עצוב.

בעצם הכל עצוב.