הכל חדש ונוצץ

כן, הוא שוב מחזיר ציוד הבן הקטן שלי. 

הנסיעה שלו לאוסטרליה נעשית פתאום מוחשית. עד עכשיו רק הרגשנו אותה באוויר כחרב על הצוואר

אתמול הוא החזיר את המדים שלו לעבודה

כן אחרי השחרור הוא שוב לבש מדים. מדים של מאבטח. אתמול הוא החזיר אותם. חבל. היו יפים דווקא ומאוד התאימו לו.

בכלל חבל על העבודה שלו.

אתמול הוא גם קנה מזוודה

כן עוד יומיים. עוד יומיים והוא לא פה להרבה הרבה זמן

למה? למה אוסטרליה אני שואלת

מה אני עשיתי שהוא בורח לי ככה לאוסטרליה

לא לא עשית כלום אומרים לי. כולם נוסעים אחרי צבא. מי להודו, מי לדרום אמריקה, מי לניו יורק, כולם נוסעים

אז כן הבן שלי נוסע לאוסטרליה. הכי רחוק בעולם

זו הזדמנות שלא תחזור כך הוא אומר

אני אומרת שאני אבוא לבקר

ככה יש לי הזדמנות לנסוע לאוסטרליה

בכלל לא חשבתי לנסוע לאוסטרליה אבל עכשיו אסע

החורף יהפוך לקיץ בחצי הדרומי של העולם

אולי, אולי אני אסע

גמני עזבתי ונסעתי. זה לא טרגדיה. זה לא סוף העולם

ובכל זאת זה לא קל

לא קל לי איתו לא קל לי עם כלום

אני מרגישה שיש פה דברים מעבר לזה שכולם נוסעים

אולי זו הדירה שלא קניתי והחדר הגדול שלא היה לו

מרגישה שהוא מעניש אותי

סוסון מקבל את זה מאוד קשה ומגיב מאוד קשה עד כי דומה כי הוא הדמות המרכזית בסיפור

אני לא יודעת אם הוא מקנא עד מוות או עצוב. איכשהו הוא גונב את ההצגה.

אבל לא. אני לא אתן לו. הוא אמנם מתהלך אבל וחפוי ראש כאילו כל עולמו חרב, יוצא מהבית חוזר, לא מדבר לפעמים מוציא קולות, מנסה לריב אתי.

לא יקירי, אתה לא האישו המרכזי פה.

אם מחפשים אשמים סוסון הכי אשם

הרבה אי שקט.

מאז שהוא השתחרר מצהל הבית כמו רוח תזזית.

אולי זו רוח הנעורים

אולי זה הוא

חלק מהחברים שלו השתחררו מצאו עבודה וממשיכים לחיות כאן ולעבוד

חלק הולכים ללמוד

חלק נוסעים רחוק

למה דווקא הוא נוסע

ואיך החיים שלנו יראו כאן בלעדיו