הכל חדש ונוצץ

שנה חלפה ואת אינך. לא. לא חסרת לי כלל. השארת אחריך חורבן שספק אם אי פעם אבליג עליו. אני רוצה לתת לך קרדיט. את לא אשמה. הבת הקטנה שלך, אהובת ליבך משכה בחוטים. ואת כמו ייצור חסר אונים עשית כל מה שהיא ביקשה. אבל האם זה נכון? האם באמת היתה לה השפעה כה רבה עליך ואת עשית דברים בניגוד לרצונך? בספק. ספק רב. עוד כששניכם הייתם בחיים ידעתי, אם את תמותי קודם אבא ישאר ויהיה הוגן. אבל אם אבא ילך ראשון הלך עלי. לא אקבל כלום. וכך היה. אבל בכל זאת האמנתי שתהיי הוגנת ברגע האמת. לא, לא היית הוגנת. חשבונות הבנק שלך היו משותפים אתה. אף חשבון לא השארת פנוי. יוצא שאני מקבלת 1/4 והיא 3/4 . למה ככה. כי זה מה שאת רוצה. אפילו חשבון אחד לא נתת גם לי. היא ניהלה את כל העניינים שלך. לקראת הסוף שהיית בבית אבות אמרת שתעבירי חשבון אחד על שמי. שאלת איך הסתדרתי. הבעת צער על כך שהשארת אותי לבד. אבל הוא היה שלה ושלך מ-2013. ואני שואלת למה? מה עשיתי שזכיתי לכזה יחס ממך. אותו זמן היתה לי כבר אצבע שבורה אבל זה לא משנה. עשית את הגרוע מכל. אפילו שציפיתי לזה לא האמנתי שזה מה שיהיה. לא רק את חשבונות הבנק נתת לה. גם 2 דירות נתת לה. הבטחת חצי חצי ונתת לה את הכל. עכשיו זה עבר לבית המשפט. בספק אם אקבל משהו. 

ובכל זאת אני תוהה. בצוואה כתבת שהכל באמת חצי חצי. למעט הדירה הזאת. דירת הקומבינה. וכל זאת משום שהיא עזרה לך ואני לא. באמת לא עזרתי לך? נכון, לא בהיקף שרצית כי ידעתי שגם אם אקדיש לך את חיי לא אקבל דבר. למה? ככה. אבל מילא. זה מסובך. אבל את לא יכולה לטעון שלא עזרתי לך בכלל. אתם אולי חושבים שנועדתי לעזור לכם אך בשעה שאני הייתי זקוקה לעזרה לא עזרתם לי. עזרתם רק לה. אז מה רצית שאני אעזור לך ואת תעזרי לה? לא חשוב. כל מה שעשיתי לא נחשב. אני ישבתי ושמרתי על אבא. עליך לא. לא כי לא רציתי. אחותי העלימה אותך. הוציאה צווי הרחקה והעלימה אותך. לא חשוב מה היה אבל את נתת לה 2 דירות ואת כל חשבונות הבנק. את נתת. יכולת אחרת. יכולת אחרת. העניין הוא שרשמת צוואה אבל רוקנת אותה מתוכן. את הכל נתת לה אחרי שהפקדת את הצוואה אצל מנהלת עזבון. מה המשמעות של זה אינני יודעת

הזעם שוטף אותי כשאני חושבת על זה, עליך, על כל המשפחה המכוערת הזאת. אבל אין דבר, תמיד ידעתי לצאת מזה וגם עכשיו אצא. את מתה. אני חיה בקושי אבל חיה. וכך אני עומדת מול המצבה הקרה וחושבת: זה מה שנשאר מההורים שלי. רק מצבה קרה ולא יותר. 60 שנה עברנו ביחד וזה מה שנשאר. כלום. אפילו לא אלבום תמונות. זה מה שרצית להשאיר? אני לא יודעת. וגם המצבה הזאת זה תכנון שלה. אני לא יודעת. הייתי רוצה לחשוב שהיא גרמה לכל הזוועה הזאת אבל אני יודעת שהיית שותפה נאמנה, אם לא היוזמת בעצמה. אין לי מושג. ועכשיו היי שלום. לולא סוסון שרוחש לך חיבה לא הייתי באה. את לא היית באמת אמא שלי. לא בחייך ולא אחרי מותך.

מה שמצחיק הוא שבסופו של דבר האנשים היחידים שנתנו לי משהו הם הדודים מגרמניה. והם עדיין חיים. אמנם הבת הקטנה והאהובה שלך עובדת גם עליהם וכבר עשתה נזקים אבל הם נתנו יותר ממה שאת נתת.