הכל חדש ונוצץ

צרור של מחשבות ורגשות עולים בי בעקבות האסון במירון

דבר ראשון כששמעתי אמרתי נו ה30 באפריל לא יהיה חג שמח כמו תמיד. השנה הוא יום עצוב. כל שנה הוא חג שמח. ורק אני עצובה. השנה כולם עצובים. אלא שכאב אחד לא יכול להיות מכוסה בכאב אחר. הכאב אותו כאב. גם אם אנשים אחרים שמחים גם אם אנשים אחרים עצובים. הרי לא דומה כאב פרטי לכאב קולקטיבי. הכאב הפרטי הוא לתמיד. הכאב הקולקטיבי ישכח בדיוק כפי שהוא נשכח בתפר בין יום הזיכרון ויום העצמאות. 

לפני שנה עליתי על הר מירון. היה נחמד. בחלק היה צפוף אבל לא נורא. לא היו דחיפות לא היו מריבות הכל היה ברוח טובה. לא התרשמתי שזה מתכון לאסון יותר מכל ארוע המוני אחר. הופעות בפארק הירקון, קריות שמחה של יום העצמאות, סתם הפגנות... לא יודעת מה קרה שם השנה. אולי מחסום משטרתי שהיה מיותר. אני זוכרת את חגיגות האליפות של מכבי חיפה משנת תרפפו. גם שם נמחצו אנשים ואחד משלם על זה עד היום. בעקבות זאת הורידו את הגדירות במשחקי כדורגל וטוב שכך. לא יודעת מה יהיו המסקנות לגבי האסון במירון. ממהרים להאשים. כרגיל נכנסת פוליטיקה לכל העניין. איכס. זה מה שיש לי לומר. איכס. 

ועכשיו נדליק נר זיכרון לכל אותם שהלכו לחגוג ולא שבו הביתה