הכל חדש ונוצץ

אט אט מתבהרת התמונה. הייתי בכיאוס. פעלתי ללא מחשבה תחילה אבל הכי נכון שאפשר. קצת קיצוני הייתי אומרת אבל במצב הזה אין קיצוני. 

נסענו שוב לחול והתביישתי. התביישתי כיוון שנסענו כבר לחול וזה היה סיוט. ועכשיו חזרתי על הסיוט. בן אדם (אני) לא לומד מההיסטוריה. נכון שאז העברנו אותה. השאלה למה נסעתי הפעם. אבל נסעתי ואני מתביישת. זכרנו יחד איך נגמרה הפעם הקודמת ונסינו להמנע מתקריות. היו לנו הנחיות ברורות למקרה ש אך כשהגענו לחול הכל קרס. הוא הרגיש לא נוח בחברתי. אבל שום דבר לא מנע ממנו מלהתחיל עם אחרות וכך היא כל הזמן הסתובבה סביבו. כשהתיישבתי לידו הוא קם ועבר לשבת לידה. לי הוא אמר את מדמיינת. בחמת זעם זרקתי עליו משהו. זה היה משפיל ברמות (אותו). הוא עכשיו מנסה להתרצות. כלב נשאר כלב. מצטערת שזה כתוב ברמזים. אולי יהיה לי אומץ והסיבה תתבהר. צ׳או.