שמעתי את השיר הזה(מהפוסט הקודם) והתחלתי לבכות. אשכרה לבכות. מזמן מזמן לא בכיתי. כן. גם אני חיכיתי והוא לא בא. הוא אמר שהוא יבוא ולא בא. אמר שקבענו משהו אחר. בלה בלה בלה. הוא לא בא כי לא באתי כי נמאס לו ושום דבר לא יכול להחזיר את החיים של פעם. זה נגמר. זה עצוב. אבל השיר הילדותי הזה הראה לי איפה אני עומדת. הבהיר לי.
זה לא הדבר היחידי שמעציב אותי בימים אלה. נסעתי לגולן. לראות שלג. לא ראיתי שלג. כנראה נסעתי למקום הלא נכון. היו פקקי אימים והייתי צריכה פיפי ולא היה איפה לעשות. ככה אני. כל הזמן צריכה פיפי. זה לא היה ככה לא מזמן וזה הורג אותי. זהו. מזדקנים. שום דבר כבר לא יחזור. אני כבר לא אנהג רחוק בקלי קלות. וזה מעציב אותי. גם מעציב אותי שאני לא יכולה לשיר כמו פעם. הקול שלי צרוד ולא בא לי על המקהלות האלה. במיוחד המקהלה שלו. שיתן לי מנוחה כבר ממנה. לא סובלת את חברי המקהלה ולא בא לי לשיר איתם או לשיר בכלל.
הקיצר הסיפור עם הגולן לא נגמר. חזרנו הביתה וסוסון כל הזמן אומר חבל שלא ראינו שלג חבל שלא ראינו שלג. בפעם הבאה אתה תנהג. נראה אותך. תגיד תודה שאני נהגתי. זה לא היה לי קל
והבן השני לא שומעים ממנו. יש לו בחינות. אז מה. בסוף יסתבר שהוא היה כאן בצפון. אני מנסה להחזיק מערכות יחסים מסובכות בכוח. קיבינימט. הוא לא עונה למסרים שלי
היה עוד משהו אבל שכחתי. bye
אה כן. פוליטיקה. בא לי לבכות. שינוי עשו לנו. המחירים עולים ועולים ועולים. נתניהו לא כל כך מהר יחזור אם בכלל לעשות כאן סדר.
ואחותי, גם היא חוזרת. לא ממש אבל כשהוא מזייף אני נזכרת בכל הסיפור הנוראי הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@